סבתא רחל מבשלת

רחל טוקמן לבית בן נבט הגיעה לארץ בגיל 17 מאיזמיר, ביחד עם קבוצת בנות ציוניות כמוה, שנשלחו להכשרה במשק פועלות בעפולה. לא חלפו ימים רבים ואם הבית גילתה שהבנות "הטורקיות" לא אוכלות. באסיפת חירום שכונסה כדי לדון בעניין הבהירו הנערות שהאוכל שאינן מורגלות בו פשוט לא ערב לחיכן. אם הבית, שדאגה בכנות לבנות, התעניינה אם יש ביניהן מישהי שיודעת לבשל.

רחל הרימה יד מהוססת ומיד הוטלה עליה המשימה החשובה – לגרום לבנות לשוב ולאכול. היא לא גילתה לאיש שניסיונה המעשי במטבח מסתכם באפס. בבית מעולם לא בישלה משום שאמה, לאה, לא הרשתה לה "לקלקל את הידיים לפני החתונה". לרשותה עמדו הזיכרונות – הטעמים והריחות של תבשילי אמא מהבית באיזמיר.

לימים נישאה רחל לאברהם טוקמן שהוריו עלו לארץ מרוסיה. הזוג הצעיר חי כמה שנים במחיצת הורי הבעל ושם למדה רחל להכין גם מאכלים רוסיים כמו בורשט, סלט סלק וגפילטע פיש. לאחר קום המדינה עלו ארצה הוריה של רחל והאם זכתה לממש את הבטחתה - ללמד את בתה כל מה שנדרש כדי שתדע לבשל למשפחתה. וכך השתלט על מטבחה של רחל האוכל הטורקי-יהודי מסורתי מבית אמא.

בביתה היה תמיד אוכל ובשפע, וכשהופיעו אורחים לא קרואים (מה שקרה לעיתים תכופות) היה די לכולם. הבישול תוכנן מראש ביסודיות וביעילות, תוך ניצול מרבי של החומרים, כי לאכול מוכרחים - והרבה. מדי יום התבשל משהו אחר על הכיריים, וכך זכה כל אחד מבני המשפחה (שלושת הילדים ותשעת הנכדים) לקבל תמיד את מה שאהב. בחופשות הקיץ נשלחו גם האחיינים לביתה של רחל כדי שיאכלו היטב ויעלו במשקל. עד היום, כל נכד השוהה הרחק מהבית - בצבא או באוניברסיטה זוכה למשלוח של מטעמיה, כל אחד לפי העדפותיו.