"האופטימיות של אימא שמרה עליי בחיים": פנינה קצר, שורדת שואה וחלק מפרויקט זיכרון במטבח. צילום: אורטל סבטלנה בקר
"האופטימיות של אימא שמרה עליי בחיים": פנינה קצר, שורדת שואה וחלק מפרויקט זיכרון במטבח. צילום: אורטל סבטלנה בקר
המגזין

60 שנה של דממה: סיפורה של פנינה קציר

האחים מלצר חטפו אחד לשני את הפירוגי של אימא, ולקרפלעך של סבתא חיכו כל השנה. פנינה קציר, שורדת שואה מרומניה, נזכרת בחיים היפים (והטעימים) שלפני המלחמה

עד גיל 80 פנינה קציר לא סיפרה לאיש על ילדותה בשואה, אך הסכר נפתח כשענת, בתה החלה לשאול. פנינה סיפרה וסיפרה והפכה לאשת עדות במסגרת זיכרון בסלון. את השיחות איתה הפכה ענת לספר "דברים שסיפרה לי אימי" שיצא בהוצאה עצמית עבור המשפחה.

במסגרת הפרויקט זיכרון במטבח – שיתוף פעולה בין FOODISH וזיכרון בסלון שמטרתו לתת במה לחיים המלאים והשוקקים של היהודים לפני השואה, פגשנו בפנינה שהעניקה לנו הצצה לטעמים, לריחות, לשמחות ולמנהגים שהמלחמה גדעה וכיום נשמרים רק בזכרונות השורדים. הסיפור שלה הוא מגדלור של תקווה והמתכונים והמסורות שאותם היא מבקשת כי נזכור ונעיר לחיים, מלאים בחכמת המטבח האוהבת שדורות של אמהות יצקו לתוכם.

"אמא שלי לא נתנה לנו ליפול לייאוש. גם כשסבלנו מרעב, ומכינים, ומקור היא חזרה והבטיחה שכל זה יחלוף וימים טובים יותר יבואו – ואמרה שלכן אנחנו צריכים להלחם על החיים – ואנחנו נלחמנו!"

פנינה קציר

פנינה קציר נולדה ב־1930 בעיר סירט שבצפון מחוז בוקובינה (שהיה חלק מאוסטריה עד מלחמת העולם הראשונה, עבר לשליטה רומנית אחריה, וכיום הוא מחולק: דרומו ברומניה וצפונו באוקראינה). ימי ילדותה, שנגמרה בבת אחת בגיל 9 עם גירושה של המשפחה לגטו, עברו עליה בנעימים.

רבקה ומשה מלצר יחד עם בנם הבכור אריה, סירט 1925. התמונה באדיבות המשפחה
רבקה ומשה מלצר יחד עם בנם הבכור אריה, סירט 1925. התמונה באדיבות המשפחה

להוריה, רבקה (לבית הרמן) ומשה מלצר, היו מלבדה עוד שלושה ילדים: אריה (אריך), פסח (פאול) ויוסי (יוסף) ואליהם הצטרפה קצת לפני המלחמה גם אירמה (פירמל'ה ביידיש) שהייתה האחיינית של אימה של פנינה ואומצה לא רשמית על ידי המשפחה.
רוב בני משפחתה המורחבת של פנינה, הן מצד אביה והן מצד אימה, התגוררו בסביבה ושגרת היומיום הייתה משובצת במפגשים משפחתיים קטנים, שמחות והרבה אוכל טוב: רגינה ומקס מלצר – סבה וסבתה מצד אביה של פנינה – היו אופים שהתמחו בלחם מקומי מיוחד ונחשבו לבעלי מלאכה מצוינים.

הייני – בנם הבכור (דודה של פנינה) – שעזב את הבית בגיל 15, השתקע בוינה והיה ליהלומן מצליח, המשיך לתמוך במשפחתו, הוא הזמין חלק מאחיו לוינה כדי שירכשו השכלה ומימן להוריו בניית בית חדש שבתוכו תנור אפייה חדשני. הוא אף שלח אליהם מומחה וינאי לאפיית לחמים ששיכלל את המתכונים ואת המאפייה המשפחתית. חלק מהטיפים של הסבים לטיפול בבצק מלווים את פנינה עד היום.

גם יטי הרמן, סבתה של פנינה מצד אימה, ידעה להציע אינספור הרפתקאות טעימות – יטי, עבדה כמבשלת בבתי עשירים והייתה טבחית מחוננת שהכינה למשפחתה מדי יום ארוחה נפלאה אחרת. פנינה הקטנה דילגה בין הבתים ונהנתה ממנות הדגל הסבתאיות – כל אחת בתורה.

'חומוס' לארוחת בוקר גם ברומניה

בשבתות למשל "הייתי מתגנדרת והולכת לבקר אצל סבא וסבתא מלצר (הוריו של אבי). בזמן שחיכיתי עם סבתא לסבא שיחזור מבית הכנסת, ישבתי לידה וראיתי איך היא מכינה לו את ארוחת הבוקר: שעועית צבעונית מבושלת ומעוכה עם שמן ובצל קצוץ לקוביות קטנטנות (Fasole-batuta). את התוצאה הייתי אוכלת יחד איתו, כשאני יושבת לו על הברכיים", היא נזכרת. לאוכל של פסח, החג האהוב על פנינה, ולקרפלעך – כיסני הבצק הממולאים בכבד ובצל מטוגן, שהוגשו בראש השנה בבית סבא וסבתא מלצר, חיכו הילדים כל השנה. "סבתא הכינה את האוכל של החגים רק במועדו." מספרת פנינה.

pnina-and-yetti
סבתא יטי הרמן עם פירמל'ה (בת הדודה והאחות המאומצת של פנינה), סירט, 1937. תצלום משפחתי.

עם סבתא יטי, פנינה אכלה כמעט מדי יום את ארוחת הצהריים (גרשון בעלה של יטי וסבה של פנינה נפטר עוד בטרם פנינה נולדה) שאצלה כל ארוחה נפתחה עם מרק: "לפעמים מרק ירקות, לפעמים שעועית, לפעמים מרק עוף עם אטריות והיה גם בורשט – לפי הריח שקיבל אותי כבר בשביל בדרך הביתה ידעתי לאיזה מרק לחכות".

את האוכל של אימה – רבקה – פנינה אהבה לא פחות מאת זה של הסבתות, בייחוד את הקאלאכער – כדורי בשר ברוטב חמוץ־מתוק שהוגשו כמנה ראשונה, או הפירוגי – כיסוני הבצק שמולאו בבצל מטוגן, פלפל חריף, פירה ושומן אווז.  "כשאימא הכינה אותם היא נהגה לעשות כמויות והייתה מכינה 120־150 יחידות, מבשלת במים ומגישה עם בצל מטוגן למעלה. אנחנו הילדים היו חוטפים את הפירוגי אחד לשני מהידיים מרוב שהיו טעימים".

בבית של פנינה דיברו יידיש ורומנית, אבל השפה המקובלת ברחוב הייתה גרמנית. פרנסת הבית הגיעה ברובה מעמלה של רבקה, אמה של פנינה, שהפעילה מביתם עסק לרקמת תחרה והעסיקה בו 20 עובדות. "אבא היה איש יפה, עם חלומות גדולים אבל פחות מעשים" מספרת פנינה שמתארת את עסקיו כ'לופט געשעפט' – עסקי אוויר – "שאף פעם לא כללו עבודה קשה מידי", היא מחייכת.

לחמניות פרג, זיתים מיוון ופירות ישר מהעץ

בסירט היו הרבה יהודים ו"בהתאמה הרבה בתי כנסת" מספרת פנינה, "בתי כנסת קטנים היו בכל מקום ושימשו לצורכי היומיום והיה גם בית כנסת אחד גדול ומפואר לשבתות ולחגים". בעיר היו גם מוסדות של הקהילה היהודית לעזרה הדדית כמו המטבח המרכזי בו התנדבה סבתה של פנינה יטי, או מחסן בו הנזקקים יכלו לקבל בגדים נאים ונקיים. 
לצד הקהילה היהודית בעיר התגוררו גם ה"שוואבים" (Schwaben) – אוכלוסיה נוצרית דוברת גרמנית, נשארו בעיר עוד מימי האימפריה האוסטרו־הונגרית- "אבל ההשפעה היהודית הייתה כל כך גדולה, שגם החנויות גם של הגויים היו סגורות בשבתות". פנינה מסבירה ומוסיפה עוד כי "עד המלחמה שררה אחווה בין היהודים והגויים". 

"פתאום, ילדים שנהגתי לשחק איתם, זרקו עלי אבנים. תוך כמה שבועות הרומנים זרקו אותנו הילדים היהודים מבתי הספר ועברנו ללמוד בחדר או במוסד יהודי לבנות"

פנינה קציר

החיים עד המלחמה היו מלאים במנעמים "רומניה היא ארץ ברוכה ושופעת, עם ירקות טובים ושמן טוב. אנחנו גידלנו את הירקות לבד והיו לנו גם תרנגולות וברווזים בחצר שאותם היו מפטמים לקראת החגים. במטבח תמיד היו צנצנות ענקיות של שמאלץ שאימא וסבתא שמרו. בקיץ גידלו בכל מקום בעיר תירס ובכל ארוחה הייתה ממליגה או ז'ונדורה Jondore – דייסה מתוקה מקמח תירס וחלב. בבוקר היו טוחנים קפה ומעמידים קנקן טרי, ובחורף מכינים תפוחי אדמה בחמאה וערמונים בתנור או שותים תה אדום־אדום מעצי לינדן. כל השנה כמעט היו פירות בשפע – אני לא זוכרת שאי פעם קנינו אותם, פשוט קטפנו את מה שגדל בסביבה (היה חוק עירוני שכל מה שיוצא מהחצר שייך לציבור)". פנינה מוסיפה ואומרת כי ואחיה יצאו כל בוקר לבית הספר אחרי ארוחת בוקר גדולה ובדרך היו קונים לעצמם את ארוחת העשר: לחמניה עם פרג שעלתה ליי אחד מהמאפייה וזיתים שחורים, שעלו ליי נוסף, אשר הגיעו למכולת השכונתית הישר מיוון ונארזו בחתיכת עיתון.  

הכניסה אל התופת

כשפנינה הייתה בת 9, הכל השתנה במהירות. השפע, הצחוק והמשפחתיות הוחלפו במחסור, אי וודאות ופחד. ב־1940 רוסיה סיפחה אליה את בוקובינה הצפונית ובסרביה. אבא של פנינה גויס לצבא הרומני אך ברח ממנו ועבר להילחם לצד הצבא הרוסי. המשפחה המשיכה לחיות בביתם בהמתנה לבאות. בשבועות הראשונים הילדים עוד שמרו על השגרה המוכרת והמשיכו ללכת לבית הספר, אך החברים למשחק הפכו לאויבים ובית הספר הפסיק לקבל את תלמידו הוותיקים "פתאום, הילדים הגויים שנהגתי לשחק איתם, זרקו עליי אבנים וקיללו, ובבית הספר, ההנהלה הרומנית זרקה אותנו – הילדים היהודים – מהכיתות. עברנו ללמוד בחדר או במוסד יהודי לבנות אבל גם זה לא החזיק הרבה זמן מעמד".

בחודשים הראשונים למלחמה, השלטונות ברומניה איפשרו למשפחות מהצד הרומני לעבור לצד הרוסי, בתנאי שהיה להן שם בן משפחה. לרבקה, אמה של פנינה היו לא מעט קרובי משפחה בצד הרוסי, ביניהם אחיה, כך שהמשפחה יכלה לעבור אך רבקה היססה, היא חששה כי השלטונות יתנכלו לעוזבים. רק כאשר המשפחה כבר לא הצליחה להבין מניין תגיע הארוחה הבאה, רבקה הגישה את הבקשה וקיבלה תאריך למעבר וכך פנינה, אחיה, אחותה המאומצת, סבא וסבתא מלצר – הוריה של אביה וסבתה יטי (האם של אימה) עזבו לצ'רנוביץ' בעגלה. הם נפרדו מהדודים, החברים והשכנים האהובים ויצאו לדרך. זו הייתה הפעם האחרונה שהם ראו אותם – אף אחד מהם, למעט דודה אחת, לא שרד את המלחמה. 

פנינה-מלצר-קציר-הראשונה-משמאל-בשורה-האמצעית.-פירמלה-מלצר-השנייה-משמאל-בשורה-התחתונה-עומדות-עם-בנות-בית-יעקוב-שרובן-נספו-במלחמה
פנינה (מלצר) קציר – ראשונה משמאל בשורה האמצעית עם אחותה המאומצת פירמ'לה מלצר – השנייה משמאל בשורה התחתונה וחברותיהן לבית יעקב שרובן נספו במלחמה

המסע לצד הרוסי בקור היה לא פשוט, סבה של פנינה לא שרד אותו וגם כשהגיעו סוף סוף לצ'רנוביץ בני המשפחה לא מצאו שלווה. תוך כשנה המלחמה הגיעה גם לשם, הרוסים נסוגו והרחובות התמלאו בדם – "היו פוגרומים ביהודים, שחטו אותנו ברחובות ובסוף את מי שנשאר הכניסו לגטו, ממנו היה מותר לצאת רק לשעתיים ביום, במהלכן היינו אמורים להשיג משהו לאכול". החיים בגטו היו קשים מנשוא, היהודים היו רעבים "וחוץ מהרעב היה לנו קר והיו מחלות ואימה. יום אחד הודיעו לנו שתוך שבועיים אנחנו עוברים הלאה והבטיחו שזה למקום טוב יותר. בשבועיים האלו הידיים של אימא, ושל כולנו, היו עסוקות באריזות, הכנות וניסיונות להשיג כל מה שיעזור לנו. ביום של העזיבה, רגע לפני שיצאנו לתחנת הרכבת, ההורים קראו לי ולאחיי ואמרו שהם לא יודעת לאן לוקחים אותנו ומה יהיה איתנו, אבל שאם יפרידו בינינו, שנדע שלכל אחד מאיתנו מחכים בתרמיל כיכר לחם קטנה, בקבוק מים וסבון, ושבתוך הלחם והסבון יש קצת זהב או תכשיט לשעת צרה".

כשפנינה ומשפחתה הגיעו לתחנה, הם גילו כי הרכבת בה הם אמורים לנסוע היא רכבת מסע המשמשת להובלת בקר. הקרונות היו מצחינים והם מולאו על ידי השומרים בצפיפות מחרידה ב־3000 יהודים שזה עתה פונו מהגטו. פנינה זוכרת שאי אפשר היה אפילו להרים יד או לשנות תנוחה בלי שכל השכנים יצטרכו לזוז. המסע ברכבת ארך שלושה ימים ללא עצירות. הקרונות לא כללו שירותים והסירחון והקושי לנשום היו מבעיתים – בעיקר עבור הקטנים. פנינה עד היום מודה לכל מי שטרח והרים מדי פעם אותה ואת יתר הילדים אל פתחי האוויר הזעירים כדי שיוכלו לנשום קצת אוויר טרי.

המסע שלא נגמר עד היום

כשהרכבת סוף סוף עצרה "נפלנו מהקרונות, ואני כל כך שמחתי שיש שוב אוויר" פנינה נזכרת. אך השמחה הייתה קצרת מועד, את הנוסעים המותשים ששרדו את הנסיעה קידמו צעקות ודחיפות: "ליד כל קרון הייתה חבית והשומרים פקדו עלינו להניח בתוכן את כל כל דברי הערך שאולי עוד נמצאו בתיקים. הם איימו שכל מי שיפר את הפקודה יוצא להורג. לאימא שלי כבר לא היה מה לתת אז פשוט הצטרפנו לגוש האנשים שהתחיל לנוע ברגל, הרחק מהקרונות ואל היעד הבא שהיה הגבול עם אוקראינה".

פנינה מספרת כי משפחתה ויתר היהודים שנחלצו בחיים מהנסיעה צעדו ברגל במשך ימים "האויר היה קר, זה היה סתיו של רוסיה – שלא דומה בכלום למה שאנחנו מכירים – והיה גשום". בתנאים האלו הם היו גם צריכים לחצות את נהר הנייסטר "הרגליים שלנו שקעו בבוץ כשצעדנו לעבר הנהר, משני צידי הדרך עמדו הכפריים מהסביבה, הסתכלו בנו כושלים וצעקו: 'חבל, ממילא מטביעים אתכם, עדיף לכם לזרוק הכל כבר עכשיו' האנשים המבוגרים התחילו לזעוק ולבכות, הפחד שלט בהכל" פנינה מספרת "הצעקות האלו מלוות אותי עד היום, המסע הזה בעצם אף פעם לא באמת הסתיים".

"הרגליים שלנו שקעו בבוץ, בקושי הלכנו. משני צידי הדרך עמדו הכפריים מהסביבה, הסתכלו בנו כושלים וצעקו: 'חבל, ממילא תיכף מטביעים אתכם, עדיף לכם לזרוק הכל כבר עכשיו' האנשים המבוגרים התחילו לזעוק ולבכות, הפחד שלט בהכל"

המסע של יהודי טרנסניטריה, רגע לפני חציית נהר הנייסטר: פנינה קציר

למרות האיומים, החיילים לא ניסו להטביע אותם, אבל הם גם לא סייעו למי שנפל מהרפסודות המאולתרות אשר ניתנו ליהודים לטובת חציית הנהר, אלא איפשרו למים הקפואים לסחוף אותם מטה. אחד החיילים שהעלה את פנינה ומשפחתה אל הרפסודה הבחין כי היא עונדת עגילי זהב "את העגילים האלו עשו לי מיד כשנולדתי, ככה היו נהוג אצל רוב היהודים באזור. הם היו כל כך חלק ממני שגם אני וגם אימא לגמרי שכחנו מהם כשירדנו מהרכבת". פנינה לעולם לא תשכח אותם שוב, החייל תלש את העגילים היישר מאוזנייה וקרע את תנוכי האוזניים של הילדה המפוחדת בת ה־12 תוך שהוא מאיים כי "הבא שלא ימסור דברי ערך יוטבע". הדם מהאוזניים זרם וזרם אבל פנינה זוכרת שברגע הזה היא בעיקר פחדה שיעשו משהו לאימה או לאחוצתה הקטנה או לסבתה ולכן בלב אמרה שוב ושוב תפילה: "רק שהמשפחה שלי תינצל, רק שהמשפחה שלי תינצל, רק שהמשפחה שלי תינצל".

גם עם הגעתם של פנינה ומשפחתה לצד השני של הנהר, התברר כי המסע לא קרוב לסיומו. הם הובלו למבנה נטוש באזור הספר שהיה מלא עד האופק בכ־40 מחנות מאולתרים בהם שוכנו יהודים חבולים ומותשים שהובאו לשם בקור, ובדרך לא דרך, מכל רחבי רומניה. אחרי לילה במחנות הללו, כל אלפי היהודים נאספו לנחיל ענק והוצעדו על ידי החיילים ליעד לא נודע. במשך שלושה שבועות הגברים, הילדים, הנשים והקשישים הלכו ברגל כשכל רכושם עלי אדמות על גבם, ורגליהם העייפות מבוססות בבוץ ולעיתים בשלג. הם גמאו קילומטרים רבים בכל יום, ובכל יום הנחיל העצום גם הלך והתמעט – מי שמעד נורה והיו רבים שלא הצליחו לשרוד עוד יום של צעידה בת שעות ברעב, בקור ובייאוש.

החבורה המשפחתית הקטנה של פנינה מנתה 9 נפשות והדאגה שלהם היו הסבתא והאחות הקטנה "שמרנו עליהן כמו על אוצר" היא מספרת. לבסוף הגיעו אל עיירה קטנה ועלובה בשם דז'ורין שנועדה להפוך לביתם החדש. הם ויתר היהודים הוכנסו לגטו בו כבר התגוררו זה זמן מה היהודים המקומיים. הגטו היה לא מגודר, את גבולתיו סימנו השומרים, שהיו למרבה המזל רומנים ולא גרמנים – דבר שמשמעותו, מעט פחות אכזריות וקצת יותר פרגמטיות, "את הרומנים היה עוד ניתן מידי פעם לשחד". השומרים איימו שמי שייצא את הגבולות הלא מסומנים יומת בירייה – "אבל לא היה צורך לירות בנו" מספרת פנינה "נתנו לנו פשוט למות לבד מקור, מרעב, מטיפוס, מגרדת, מייאוש ומפחד. אנשים באמת מתו כמו זבובים, כל יום נפלו עשרות רבות."

"לפחד לא היה זמן, גם לא לחשוב על העתיד, אבל בכל זאת יום אחד נתפסתי לאיזו מרה שחורה ושאלתי את אימא, בכל זאת הייתי בת בקושי 14, האם אני אי פעם אהיה יפה? האם יהיה מישהו שיאהב אותי? אימא לא התבלבלה, לא נזפה ולא ניפנפה את השאלה. היא תיארה לי בפרטים את השמלות הנהדרות שהיא תתפור לי אחרי המלחמה"

פנינה קציר

כמעט 4 שנים פנינה ובני משפחתה ישנו על הרצפה של קיטון צפוף ללא דלת וחלון ורק עם בגד אחד לגופם. כולם גם חלו בשלב כלשהו בטיפוס וכולם הצליחו להחלים – בלי תרופות ואוכל. "איכשהו הסתדרנו: בחורף ידענו להשתמש בשלג להקל על השפתיים הבוערות של החולים. אוכל קוששנו מפה ומשם- לפעמים מצאנו באשפה, הייתה תקופה שאחד האחים שלי נלקח לעבודה בבית בד לייצור שמן חמניות (הוא החליף את הסוסים שגויסו לצבא ונהגו להפעיל את אבני הריחיים) ובסוף היום נתנו לו מה שנשאר מהגרעינים אחרי הטחינה, זה היה כמו חלבה, טעים ורך ומזין. כשהיה אפשר אני יצאתי לחפש מזון – הייתי מתגנבת מחוץ לגטו ומחפשת עבודה אצל הגויים, כל דבר קטן שייאפשר לקבל בתפוח אדמה או פרוסת לחם. בערבים התאספנו כולנו חזרה ולפי החוכמה של אימא אכלנו יחד וחילקנו את מה שהשגנו בינינו. סבתא ואחותי הקטנה תמיד קיבלו ראשונות". 

הגוף המעונה של פנינה התקשה לגדול ובשנות השהות בגטו בין גיל 11 ל־14 פנינה מספרת כי כמעט ולא צמחה "הייתי קטנה, רזה ומלאת כינים" למרות הכינים, אימא של פנינה מנעה ממנה להסתפר "היא ידעה שהמראה של שלד קירח ירתיע את הגויים שעוד הסכימו לתת לי עבודה" וכך במקום לעשות קרחת, האם, האחים והסבתא היו פולים את הכינים זה מראשו של זה.

"לפחד לא היה לנו זמן, גם לא לדאוג יותר מידי לגבי העתיד אבל אני שבכל זאת הייתי נערה, נתקפתי יום אחד באיזו מרה שחורה ושאלתי את אימא 'האם אי פעם אני אהיה יפה, האם אי פעם מישהו יאהב אותי?' אמא לא התבלבלה, לא התרגזה, לא ניפנפה את השאלה. היא ישבה לידי, המשיכה לפלות לי את הכינים מהשיער ותיארה בפרטים איך יראו השמלות שהיא תתפור לי, כמה מטופחת אני אהיה וכמה יחזרו אחרי."

הסיפור הזה, הוא רק דוגמה בעיני פנינה לחוכמה הרבה שהפגינה אימא – "בזכות הרגישות והתבונה והסבלנות שלה היא הצליחה לשמור על כולנו בחיים. אימא שלי אף פעם לא נתנה לנו ליפול לייאוש. גם כשסבלנו מרעב ומכינים וקור היא חזרה ואמרה והבטיחה שכל זה יחלוף וימים טובים יותר יבואו ולכן אנחנו צריכים להילחם על החיים – ואנחנו נלחמנו! אני למשל התגנבתי החוצה מהגטו להשיג אוכל ובכל פעם שיצאתי אמא חיבקה ונישקה אותי כל כך חזק שהרגשתי שזה שומר עליי. רק בבגרות, הבנתי שהחיבוקים שלה היו של מי שחושבת שהיא רואה את הילדה שלה בפעם האחרונה". 

הימים הטובים שאימא הבטיחה מגיעים

אחרי המלחמה חזרה המשפחה לסירט ומצאה אותה הרוסה. בגיל 15, כשפנינה הרגישה שיש לה ניסיון חיים של בת 30, היא תהתה איך תמשיך את חייה. מהר מאוד הסתמן כיוון: פנינה הצטרפה לתנועה הציונית, התחילה ללמוד על ארץ ישראל והדריכה ילדים צעירים.

ב־1946 פנינה וקבוצה של בני גילה עברו לגור בקומונה ברומניה, בשטח חקלאי רחב אותו שכרה התנועה במטרה להכשיר את הנערות והנערים לחיים בישראל וללמד אותם מהי עבודת אדמה. בבקרים הם עבדו בשדות ובלילות בבית חרושת ללבנים, מתחזקים והופכים לפועלים וחקלאים מיומנים. אחרי כמה חודשים, בעזרת תרומות שחלקן שימש לקניית ספינת דיג קטנה וחלקן הועבר כשוחד לרשויות הרומניות, בני ההכשרה הפליגו לישראל.

ההפלגה, נמשכה שבוע ולא הייתה קלה. ספינת הדיג לא נועדה להלין כל כך הרבה אנשים ומחלת ים תקפה את כולם. קצת לפני שההספינה הקטנה הגיעה לחיפה, אחד הנערים הבחין בהר הכרמל, החבורה כולה הבינה שהם עוד רגע בארץ ישראל ובשקט בשקט החלו לשיר את "התקווה". אבל השמחה הייתה מוקדמת – הבריטים הבחינו בהם ותוך רגעים ספורים, שבע אוניות מלחמה הקיפו את הספינה הקטנה.

פנינה וחבריה לא תיכננו לוותר. איש "ההגנה" שליווה את המסע הנחה אותם להתלבש ולהצטייד בקופסאות שימורים (החפצים היחידים שיכלו לשמש כאיזשהו סוג של כלי נשק), שאותן הם תיכננו לזרוק על הבריטים. בסופו של דבר – עוד לפני שהספיקו פנינה וחבריה להתחיל להתארגן – החיילים הבריטים כבר היו על הסיפון, אסרו את כולם והעלו אותם לאוניית שבויים שהפליגה לקפריסין, בה הם שוכנו במחנה שבויים שכלל "רק 70 אוהלים וחול", מספרת פנינה.

במחנה גם היו חתונות – לפעמים שבע ביום – אם הצליחו למצוא מישהו שיערוך חופה. בימים בהם נערכו חתונות, השבויים היהודים היו מבקשים מהבריטים לקבל את הארוחה החמה בערב – זה היה הכיבוד – ופנינה הייתה אוספת תחבושות מהחבילות שקיבלו, מכינה הינומות ומאלתרת זרי פרחים ממה שמצאה על החול.

כשהכריזו על הקמת המדינה, הצעירים ששהו במחנה החלו לעלות ארצה. פנינה הגיעה סוף סוף לישראל כשהייתה בת 18 והתגייסה מיד. כשהשתחררה פגשה את בעלה הם נישאו היא הפכה לפנינה קציר במקום מלצר והם נשארו יחד 65 שנה, עד שנפטר. "הוא אהב לאכול"," פנינה מספרת וכשנפטר היא הפסיקה ליהנות מאוכל במשך שבועות – עד שהזכירה לעצמה להמשיך לחיות את החיים, כדי שתוכל להיות בבריאות טובה ולא להיות מעמסה על הילדים. לפנינה יש 2 ילדים (דני וענת), 3 נכדים (מאיה, יעל ואיתי) ו־2 נינים (סנסה ואגם).

שבועת השתיקה של פנינה קציר

במפגש הראשון עם אדמת הארץ, היא נדרה לא על המלחמה ולא לדבר באף שפה מלבד עברית. אבל למרות השתיקה והניתוק מהעבר שגזרה על עצמה "הגוף זכר את הטראומה. אני אף פעם לא מסוגלת להיות בחושך ותמיד מחפשת אור. אני סובלת מקור גם כשאין ממש סיבה ומרגישה צורך תמידי בלחם; כואב לי פיזית לראות לחם זרוק ברחוב, ואני תמיד ממלאת את הפריזר בחלה או כיכר טובה שלא אשאר בלי".

בשנות השבעים לחייה ביקרה פנינה במועדון ניצולי שואה משום שהתעניינה בחוגי הספורט שפעלו בו. במועדון היא פגשה פסיכולוגית. לקח לה 7 שנים להתחיל לדבר על השואה. כשהייתה בת 80, הבת שלה ביקשה לדעת את הסיפור כולו, והן כתבו ביחד ספר "דברים שסיפרה לי אמי" שיצא בהוצאה עצמית עבור המשפחה. מאז, פנינה חולקת את הסיפור שלה כדי לשמור את הזכרונות "גם היפים וגם הנוראים" היא אומרת, מהחיים שנעלמו.

מרק העוף של פנינה קציר
הקרפלך של פנינה קציר

תגובות
תודה,
התגובה שלך תתפרסם בקרוב (בכפוף לאישור המערכת).
*שמנו לב שחסרים כמה פרטים קטנים להשלמת הפרופיל שלך ב־FOODISH, אפשר להוסיף אותם בקלות בעמוד המשתמש שלך.