בתור ילדים, סבתא גידלה אותנו על מאכלים עם זיקה יותר מצרית מעירקית (למעט הקובות שהיו כוכבות על). כנראה שזה נבע מעשרות שנים שהמשפחה שהתה במצרים.
כשהיו מבקרות אותה אחיותיה המבוגרות יותר, העירקיות האסליות, הן היו מביאות איתן רוחות קולינריות קצת יותר עירקיות. זה היה מתחיל בכך שהמבטא היה משתנה בשניות; לפתע הפסקתי להבין את אשר דיברו בינהן. זה המשיך לשירים בעירקית ועבר איך לא, למאכלים עירקיים ״הארד קור״ שסבתא לא היתה מכינה ביום יום, אלארק כשהן היו יחדיו.
הכי בלטו הכבושים העירקים לסוגם, הטורשי, (לא הצ׳ירשי הטריפוטאי) – היו אלו צנצנות מלאות כבושים בטעמים משכרים, שהייתי מסוגל לשבת ולאכול עם מזלג: כרוב כבוש עם גזר, חצילונים קטנים ממולאים ירק ואגוזים, ועוד כל מיני צנצנות צהבהבות מלאות ירק, עמבה וכל טוב.
בהזדמנויות חגיגיות, וכשהיה למצוא בשווקים, הן היו מכינות ״תוֺם עג׳מ״ – שום פרסי. הן לא הרבו להכין זאת בתחילה, אך אני, כשנתקלתי בתום עג'מי אצל חבר כורדי בישיבה, סיפרתי על התלהבותי לסבתא, וסבתא, כמו סבתא טובה, התחילה להכין לי את זה בכל הזדמנות.
אלו שבבי שיני שום ענקיות יבשות שנמכרות בשווקים בשקים במשקל. כשהן יבשות הן נראות כמו תפוצ׳יפס מרושל ועבה. אחרי השרייה של יממה במים הן קמות לתחיה, ואז כובשים אותן בטעמי עמבה וכל טוב.
בתור ילד יכלתי לשבת עם צנצנת כזאת מול הטלוויזיה, ולחסל אותה, קריספית וטעימה. מומלץ בחום, בריא, ודל קלוריות.
כך מכינים: קנו לכם בשוק חצי ק״ג פרוסות שום פרסי יבש, השרו אותן במים ליממה (מומלץ להחליף את המים מידיי פעם). כשתפחו (וקמו לתחיה), סננו אותן מהמים, הכניסו אותן לתוך צנצנת יפה, הוסיפו כף וחצי מלח, 2 כפות של קארי צהוב או תבלין לעמבה וכמה פלפלים חריפים לפי הכיף שלכם. מיזגו חצי בקבוק של חומץ פשוט והוסיפו מים לכיסוי אם צריך.
לאחר שלושה/ ארבעה ימים, תקבלו מעדן שלא תוכלו להפסיק לנשנש. זה הכבוש הכי קריספי שיצא לכם לאכול.
בתיאבון
