שנות החמישים, חורף, הימים קצרים והחשכה ירדה על הרחוב, פנס הרחוב הבודד, נדלק והפיץ אורו. בעוד אנחנו, הילדים, התכנסנו מתחת לפנס להמשיך במשחק, נשמעו קולותיהן של אימהותנו : "……הביתה!!!". בחוסר רצון נאלצנו להפסיק את המשחק ולחזור כל אחד לביתו. השקט חזר לרחוב, ובחלונות נדלקו האורות…
בלילות החורף הקרים, עת חזרנו עדיין משולהבים מהמפגש עם החבריה, קיבל את פנינו ריח משקה סחלב חם עם הקינמון, שאמי האהובה הכינה עבורנו.
ריח הקינמון נמהל בריחו של הדבק שאבי היקר ז"ל, השתמש בעת שיצר נעלים. הימים היו קשים והפרנסה הייתה מצויה בקושי, לכן, בשל איחור בתשלום חשבון חשמל עבור הסנדלרייה, חברת החשמל הפסיקה את הספקת החשמל לסדנה של אבי. עם רדת החשכה נאלץ אבי להביא עמו הביתה את כלי העבודה, עורות ודבק כדי להשלים את ההזמנה לאותו יום. אמא מסדרת עבורו פינת עבודה קטנה במטבח, שם הוא יושב רכון על עבודתו, אני צופה במעשי הקסמים של אצבעותיו, ואמא דואגת למלא את כוסו במשקה סחלב חם. כך עבד עד השעות הקטנות של הלילה.
