זמיצר מלושיצה, כוכב הפואמה "חגיגת ערב" של וינצנט דונין-מרצינקביץ'. איור: אלכסנדר קרשקביץ'
זמיצר מלושיצה, כוכב הפואמה "חגיגת ערב" של וינצנט דונין-מרצינקביץ'. איור: אלכסנדר קרשקביץ'
המגזין

ותודה על הפורשמק: ההרינג בחיי היומיום של יהודי בלארוס וליטא

הוא עמד במרכז המסחר בעיירות היהודיות וכיכב בסיפורי עם ויצירות אמנות. במשך מאות שנים, ההרינג חלק בלתי נפרד מהחיים של יהודי ליטא ובלארוס

מי שיעיין ביצירותיהם של מארק שגאל וחיים סוטין, עשוי לחשוב ששניהם סבלו מסיוטים בהם מככב דג מלוח. ההרינג, אותו שניהם הכירו היטב מימי ילדותם בבלארוס, הוא מוטיב נפוץ ביצירותיהם של השניים. אביו של מארק שגאל עבד כל חייו בחנות לממכר דגים מלוחים וריחו, מכף רגל ועד ראש, היה כריח הדג. לפני שעזב את ויטבסק, עיר הולדתו, כתב שגאל ביומנו: "היי שלום, ויטבסק! הישארו עם הדגים המלוחים שלכם, בני עירי!".

עבור יהודי בלארוס וליטא, הדג המלוח הוא הרבה יותר מדג צנוע מן הים הבלטי – הוא חלק בלתי נפרד מהמטבח ומאורחות חייהם, אחד מסמלי העולם היהודי שלפני השואה – בדומה לעז מלחכת דשא במרעה או למוזיקת כליזמרים.

למה דווקא הרינג, ולא דג אחר, זכה למעמד מיוחד בחנויות המזון היהודיות? הסיבות היו פרקטיות לחלוטין: ההרינג ניגוד בקלות, והיה אחד הדגים הנפוצים ביותר בים הבלטי ובים הצפוני. שיטת הכבישה המהירה שלו, כשהוא מומלח ודחוס בחביות, מיוחסת לדייגים ההולנדים, והיא מקור הביטוי "להידחס כמו דג מלוח בחבית" בשפות שונות. שיטת הכבישה הזו ייעלה את הדיג המסחרי, הורידה את מחיר ההרינג והפכה אותו למצרך זול שהיה נגיש כמעט לכל אדם עני בצפון אירופה ובמזרחה. הפופולריות של הרינג עלתה במהלך ימי התענית הנוצרים, בהם נאסרה אכילת בשר.

בראשית שנות השמונים של המאה ה־19 ייבאו שלושה מחוזות בליטא – וילנה, קובנה וגרודנו (כלומר ליטא ומערב בלרוס של היום) – שאוכלוסייתם מנתה כ־3.5 מיליון איש בסך הכל, כ־23,000 טון של הרינג מדי שנה, בעלות כוללת של 1,800,000 רובל. כמעט כל הדגים נועדו לצריכה של תושבי אותם מחוזות.

האיכרים בליטא ובלארוס גידלו בעצמם כמעט את כל מזונם. הם קנו מעט מאוד מהמצרכים – בדרך כלל מסוחרים יהודיים. סעיף ההוצאות הגדול ביותר של אותם איכרים היה דגים מלוחים, בהיקף של שישה-שבעה קילוגרמים לנפש בשנה.
בכל עיירה, אפילו הקטנה ביותר, הייתה חנות אחת לפחות למכירת דגים מלוחים, שהייתה בדרך כלל בבעלותם של יהודים מקומיים. חזות החנויות האלה כמעט ולא השתנתה לאורך מאות שנים. כך תאר אותן האתנוגרף פאבל שפילבסקי, באמצע המאה ה־19: "מהו השוק התחתי במינסק העתיקה? הארונות – "חלונות ראווה", עמוסים בחביות של דגים מלוחים ושל נוזל כבישה (אחד מהמטעמים היהודיים); חלק גדול מהדגים המלוחים חתוך לחתיכות קטנות, אשר נמכרות בחצי גרוש; ליד הדגים המלוחים, על מגשים עגולים מעץ, מפוזרות חתיכות של גבינה ודגים אפויים…"

נוזל הכבישה, המוזכר בתיאור של שפילבסקי, נמכר כמוצר בפני עצמו ונחשב למעדן. העניים ביותר, הן היהודים והן הנוצרים, שלא יכלו להרשות לעצמם הרינג, אכלו לחם טבול בנוזל הכבישה. המנהג הזה עומד במרכזו של סיפור עממי על אחד השווקים בווילנה בתקופה שבין מלחמות העולם. לשוק, בו היו חנויות יהודיות לממכר דגים מלוחים, הגיע איכר שבא למכור תוצארת חקלאית. כשהגיע זמן הארוחה, לקח האיכר חתיכת בצל ופרוסת לחם וטבל אותם בחבית ההרינג של החנות הסמוכה. לפי הסיפור, המוכרת היהודייה שבדוכן אמרה לאיכר, לא בכעס אלא בחביבות "אוי, איזה גרגרן, איזה גרגרן!"

היהודים עסקו לא במכירת דגים מלוחים בלבד, אלא נמנו עם הצרכנים הגדולים ביותר שלהם. פתגם ישן ביידיש אומר: "א הערינג איז גענוג פאר צען מענטשן, א הון קוים פאר צוויי" (דג מלוח מספיק לעשרה אנשים, ואילו תרנגולת בקושי לשניים). הלכה למעשה, את הדג המלוח קצצו וערבבו עם חומרי גלם זולים כדי להגדיל את נפחו. עם זאת, יהודי ליטא ובלארוס לא כינו את ממרח ההרינג הקצוץ בשם "פרשמק" ואף לא הכירו את השם; ייתכן שמקורו בניב של יהודי אודסה. יוצאי ליטא ובלארוס מכנים את המתאבן הזה "געהאקטע הערינג" (דג מלוח קצוץ). בניגוד לגרסה החסידית, המכילה תפוחים ומתובלת בלימון, הגרסה של יהודי ליטא ובלארוס דלה במרכיבים ומתובלת במלח ופלפל בלבד.

עם הזמן, הפך הקשר הסמלי בין ההרינג לבין היהודים כמעט בלתי ניתן להפרדה, ונכנס גם לפולקלור ולתרבות המקומית. בפואמה "חגיגת ערב" וינצנט דונין-מרצינקביץ', אחד מן הקלאסיקנים של הספרות הבלארוסית, מסופר על זמיצר מלושיצה, איכר עצלן וטיפש שעבד באחוזה של הרוזן פרושינסקי. מלושיצה מכר בשוק של מינסק פרה וקיבל תמורתה שטר של חמישה רובל, שכונה בלשון העממית "הכחול" בגלל צבעו. בשוק הור גם קנה דג מלוח וברוב טיפשותו, הכניס את הדג לאותו כיס בו שמר את השטר. בדרך הביתה נכנס מלושיצה לפונדק בסרבריאנקה, כדי לחגוג את מכירת הפרה, וכטוב ליבו בשנפאס – אכל את השטר, ביחד עם הדג המלוח. את נאומו הנוקב, המגנה והאירוני של בעל הפונדק היהודי, לא ניתן לתרגם…

וכך, אף על פי ששגאל התייחס להרינג בהתנשאות ושמח להשאיר אותו מאחוריו, ההיסטוריה של יהודי ליטא ובלארוס מדברת בעד עצמה: הפרשמק הוא המנה המאוזכרת ביותר בזכרונות של יוצאי ליטא ובלארוס, ווהגעגועים אליו הם געגועים לימים בהם ההרינג היה חלק בלתי נפרד מחיי היומיום בעיירות היהודיות שהיו ואינן עוד.

תגובות
תודה,
התגובה שלך תתפרסם בקרוב (בכפוף לאישור המערכת).
*שמנו לב שחסרים כמה פרטים קטנים להשלמת הפרופיל שלך ב־FOODISH, אפשר להוסיף אותם בקלות בעמוד המשתמש שלך.