ראשל, סבתא מאמא שלי. צילום: טליה תדהר
ראשל, סבתא מאמא שלי. צילום: טליה תדהר
סיפור

הבויוס של סבתא מאמא

הבויוס הם פסגת הפסגות העולמיות של הצ'ארם הקולינרי של סבתא מאמא שלי - סבתא של אהבה, סבתא של טעמים של מטבח צרפתי, בעלת ידיים של ממציאת כשפים

סבתא מאמא היתה צורפת של תכשיטים אכילים.

בחיפה, בכרמל, יש מן חורים כאלה בחול, בתוכם גר ארי־תולע וכשמחטטים עם מחט של אורן בחור מתנפל על המקל חרק כועס. ככה, ככה הייתי עסוקה בלהציק למלא ארי־תולע נינוחים, כשסבתא מאמא שלי קראה לי, בצרפתית כמובן, "בואי בואי תעזבי בשקט את התולעים, אנחנו הולכות להכין בויוס".

לא היתה חוקיות לבויוס, נגיד ביום שישי או בחג מסוים, פשוט לפעמים היינו עושים בויוס. בויוס הם מיני כיסי בצק קריספי קטנטנים, ממולאים בקשקבל עם חצילים ועגבניות או טולום ותרד.

"היא היתה אומרת ששבלולים זה לא אלגנטי, גדול מדי. היא היתה עושה בויוס־ביס. כולם באותו הגודל, כולם מדוייקים על המילימטר"

תכשיטים אכילים של תועפות עבודה ושומנים.

ואני, מיד הייתי עוזבת הכל שוטפת ידיים, מקרבת כיסא לשיש מטפסת, מתיישבת ומחכה שיתחיל הקסם.

מתקנת השטיחים של המלך

הסבתא מאמא הזאת, ראשל קראו לה, נולדה בפריז ב-1903 למשפחה יהודית קצת מתבוללת, וגם מי שלא, לא היה באמת מחובר למורשת ולמסורת. משפחת סיגורה, דור שביעי או שמיני לאנוסי ספרד בואך טולדו כנראה. היה שם שבט של נשים אמזונות שניהלו עולם בזעיר אנפין סטייל אירופה הקלאסית.

בשל נישואיה בשידוך לבכור, אשכנזי יליד איזמיר, היא התחברה קצת לבישול הביתי שלו ושל משפחתו, עם כמה אדפטציות לתמהיל מבית אימא וסבתא שלה של מטבח צרפתי עילי (ולא שומר כשרות). משפחת סיגורה מנהלת עד היום עסקי שטיחים בפריז, וסבתא מאמא (ראשל) שלי הייתה חלק מצוות שהיה אמון על תיקונים אומנותיים של השטיחים בארמון ורסאי. במטבח היא היתה המלכה בעצמה.

"סבתא מאמא הייתה חלק מצוות שהיה אמון על תיקונים אומנותיים של השטיחים בארמון ורסאי. במטבח היא היתה המלכה בעצמה"

לזוג נולדו שתי בנות. בכור נעצר ברחוב ע"י הנאצים ביום פלישתם לפריז ולא נראה יותר, ואילו ראשל והבנות הסתתרו עד סוף המלחמה. ראשל ובתה הבכורה עלו לארץ, ובתה השנייה נותרה בפריז והקימה שם בית.

היו לה ידיים, לראשל, שעברו עליהן מלא גילגולי יצירה, לסבתא מאמא הזאתי היו ידיים של ממציאת כשפים. המגע שלהם היה כאילו היא בלעה מלא אבקת טלק לח עם שמן – מין חלקות מדויקת לליטופים ונחמה אבל כאילו האבקה הרטובה והשמן עברו לה דרך מערכת העיכול.

זו סבתא מאמא שלי, שאיתה ביליתי את כל ילדותי ואיתה חלקתי מיטה וחדר מבחירה.

אימא שלי, הבת של…, היתה סוכנת מוסד, עסוקה בהקמת מדינה וניהול אופרציות שנרשמו דברי ימי המדינה הצעירה לטובת שיקום נכים ועיוורים. מרצה באוניברסיטת חיפה בבית הספר לעבודה סוציאלית ,ובעלת עיטור עלה מטעם ההגנה על תרומתה לתקומת המדינה. המטבח לא היה ברשימת התשוקות שלה, וזה אנדרסטייטמנט.

בתור ילדה ממש קטנה, הכי סיקרנה אותי סבתא מאמא שלי במטבח, והבויוס היו פסגת הפסגות העולמיות של הצ'ארם הקולינרי שלה.

תמנון היפראקטיבי

וזה הלך ככה: היא היתה לובשת סינר, שופכת על השיש קילו קמח, ולפי העין מים פושרים, מלח, שמן וקצת חומץ. כמו תמנון היפראקטיבי יוצרת עם האצבעות בתוך דקות כדור בצק גדול שבתוך עוד דקותיים מתפצל, כמו תא אנושי, למלא כדורים קטנים ומדויקים בגודלם. ואת כולם היא הטביעה בקערה מלאת שמן.

היא היתה אומרת "עכשיו צריך לנוח הבצק", ואני, אני שמרתי שיהיה שקט ש ש ש ש שינוח בטוב למה מי צריך בצק עצבני ועייף? אני שומרת.

היא היתה הולכת קצת, חוזרת ואומרת "עכשיו לא מדברים, הבצק צריך להתרכז בעבודה". האנשת הבצק לא נראתה לי הזיה בכלל, הרי לבצק יש חיים משלו.

ואז היינו עושות מילוי. תמיד היו שני סוגים: אחד חצילים, עגבניות וקשקבל, שהיתה קונה רק אצל הטורקי בעיר התחתית בחיפה, והסוג השני עם גבינת טולום (מאותה חנות) ותרד. רק בדיעבד תמיד התברר לי שעל הגז יש ביצות קשות (כך היתה אומרת), שהתבשלו שעות עם קליפות בצל לתפארת החמינדוס.

כשאפשר היה להכריז על סיום המנוחה של הבצק, היא היתה מורחת את הידיים בשמן, מורחת את השיש במלא שמן, לוקחת כדור בצק קטן ובתנועות ריקוד, תוך נענוע החלק העליון של הגוף והאגן, היתה מתחילה "למרוח" את הבצק על השיש. עכשיו היא היתה פותחת אותו עוד ועוד ועוד בעודה אומרת לי "את רואה? מכדור אחד אפשר לעשות דף בצק בגודל של סדין למיטה כפולה". ואם היו בבצק קצת חורים שהדאיגו אותי, היא היתה מרגיעה שהכל יהייה בסדר. ואכן כך. הכדור השתטח, גדל וגדל וגדל תחת הידיים לדף דקיק וגמיש.

"היא היתה אומרת "עכשיו לא מדברים, הבצק צריך להתרכז בעבודה". האנשת הבצק לא נראתה לי הזיה בכלל, הרי לבצק יש חיים משלו"

"את זוכרת שהמילוי צריך להית קר, נכון?", כל פעם שאלה למניעת פשלות עתידיות.

היה לה מין מקל/סרגל ארוך, שאיתו סימנה פסים ברוחב של 10 ס"מ, בקצה שמה כפית מלית ואז היתה מקפלת משולש, שאותו היתה מקפלת שוב ושוב עד סוף הפס ולתבנית.

היא היתה אומרת ששבלולים זה לא אלגנטי, גדול מדי. היא היתה עושה בויוס־ביס. כולם באותו הגודל. לא שומשום, לא פרג לא חלמון רק קצת חמאה מומסת ולתנור. כולם מדוייקים על המילימטר.

אצלנו הבויוס היו ארוחה. היו אוכלים בויוס עם ביצה חומה, יוגורט, ענבי מוסקט שחורים או סולטנינה ומלון.

זכרונות של איים צפים

שם, במקום הזה, ברגעים הקסומים האלה, קשרתי את ליבי למטבח. סבתוש מוטמעת בי, בידיי, בתשוקה הגדולה שלי למטבח, לידע, ליצירה ולסקרנות. הכמיהה והגעגוע לתמהיל המדויק של הסבתא הרכה שלי, שמחממת אותי כשקר לי, שתמיד יש לה סיפור טוב בשבילי, ששרה לי "לה בוהם" של שארל אזנבור והסבירה לי שחיי האומן קשים הם או סיפרה על פריז טרום המלחמה השנייה ופוסט הראשונה, שבה גדלה בבתי קפה פריזאים בשאנז אליזה או על תיקון שטיחים של ארמון ורסאי בעסק המשפחתי.

היית לי סבתא של אהבה, סבתא של טעמים של מטבח צרפתי בקלאסיקות בנוסף לגעגועים למסורות של בית רחוק.

סבתא רבתא לילדיי, שהיום הם דוברי צרפתית כי זו הייתה השפה שלך, מבשלים בצרפתית כי זו הייתה התרבות שלך, ומלאים בזיכרונות של איים צפים ביום רביעי, גוז'ר ממולאים גבינות ובשמל בסתם יום, והכי – רוסטביף של שבת צהריים. ומעל הכל חוש ההומור שלך, כמי שידעה להגחיך את עצמה בנחת.

כן סבתא מאמא אהובה, נפרדנו ממך כשאת עוצמת את עינייך במיטתך בביתנו כי גרנו יחד כמעט תמיד, בת 97 היית במותך.


הסיפור הועלה במסגרת קורס תיעוד סיפורי אוכל של FOODISH ו"באים לטוב" – מערך ההתנדבות של אזרחים ותיקים.

תגובות
תודה,
התגובה שלך תתפרסם בקרוב (בכפוף לאישור המערכת).
*שמנו לב שחסרים כמה פרטים קטנים להשלמת הפרופיל שלך ב־FOODISH, אפשר להוסיף אותם בקלות בעמוד המשתמש שלך.