הבית של סבי וסבתי בירושלים
אמי עלתה עם הוריה מצנעא שבתימן ב-1933 לשכונת מנשייה בתל אביב, ואחרי מאורעות 1936 עברה המשפחה להתגורר בירושלים, בשכונת נחלת אחים. בהמשך חייהם הם רוכשים בית נוסף ועוברים לשכונת שערי חסד, שכונה של אורתודוכסים אשכנזים, על גבול רחביה.
כסטודנטית באוניברסיטה העברית, בשנות ה-70 של המאה שעברה, אני מבקרת את סבא וסבתא שלי בימי שישי בביתם בשערי חסד. שיחי הריחן עולים ופורחים לאור השמש ברחבה לפני הכניסה לבית, ואני עוזרת לסבתי לטפל בערוגת צמחי התבלין.
סבי הוא הצורף סאלם ממשפחת ג'מל (גמליאל). אביו, סלימאן ג'מל, רב־אמן משושלת צורפים ידועה מצנעא שבתימן. הוא איש צנוע, איש של תורה ועבודה. פוקד את בית הכנסת מוקדם בבוקר, עובד בצורפות וחוזר לבית הכנסת לעת ערב.
סבתי יונה, אישה סוערת, מצחיקה ומלאת חוש הומור. היא "העוזרת" שמנקה בתים ו"הגברת" לא מוותרת עליה עד גיל די מאוחר. היא רוקמת מפות, חולצות ושמלות בדגמים של רקמה תימנית מסורתית יפהפייה עבור ויצ"ו ברחוב בצלאל. היא אישה נדיבה, שולחת כסף למשפחתה הענייה שנשארת בתימן.
עוד טרם עוברים לשערי חסד, אימו של סבי, הסבתא הגדולה, מתגוררת בנחלת אחים בדירה פצפונת ברחוב סמוך לבנה, מנהיגה את המשפחה המורחבת בתבונה. כולם סרים למשמעתה, הבנים, סבי ואחיו, והכלות.
סבי זוכה לכבוד גדול משכניו. במסגרת מחקר משפחתי סיפרו עליו: "משהזקין סאלם ג'מל, צורף הפיליגראן, ונתקשה לרדת במדרגות המובילות אל בית הכנסת התימני בנחלאות, החליט להתפלל בבית הכנסת הסמוך לביתו בשכונת שערי חסד, הלוא הוא בית הכנסת האשכנזי הוותיק ע"ש הגר"א. דמותו החריגה של סאלם, שהיה תלמיד חכם שהצטנע בפינתו משכה תשומת לב מיוחדת בעיני זקני המתפללים. אחד מהם, הגאון ר' שלמה זלמן אויירבך, גדול פוסקי ההלכה האשכנזיים במאה הקודמת, נהג בו כבוד יתר, היה קם לכבודו כשנכנס לאולם. ממנו למדו האחרים, שלפניהם כנראה צדיק נסתר, דמות תנכי"ת שאפילו עילגות לשונו – ר' גרונית עמוקה מדי) נתפסה בעיניהם ככבדות לשונו של משה רבנו."
החריצות של סבתי מדהימה ומבלבלת אותי. אני שוטפת את הבית, אך לא מצליחה לעבור את המבחן. סבתי עומדת בפתח הבית, בוחנת את המסדרון לכל אורכו ואינה שבעת רצון מהתוצאה. מי יכול להתחרות בה? אצלה נקי כל כך שאפשר לאכול מהרצפה.
היא עמלה בלי הרף. מכינה את הסחוג במרפסת הצמודה למטבח, כותשת בעזרת חלוק אבן עגול את הפלפלים הירוקים החריפים עם צרור הכוסברה על אבן המסחגה, אבן שחורה, גדולה ושטוחה. מועכת ומרסקת היטב עד קבלת הסחוג הירוק בסגנון הצנעני. רק לימים אני לומדת לאהוב את טעמו החריף.
בתנור האפייה, בטאבון, היא אופה את הסלוף, הפיתה התימנית, ואת הלחוח, הבלינצ'ס התימני. את הקמחים היא טוחנת באבני הריחיים. המטבח הקטן מעוטר בכלי נחושת. עלי ומכתש שבו היא כותשת את התבלינים, קערות שבהן היא לשה את הבצק, משרה ומכשירה את הבשר, מייבשת זרעי חילבה. ידיה עסוקות בהכנת הקובנה, העוגה לשבת שריחה המשכר מתפשט בבית. ערב לחיכי טעם הסמנה, אותה חמאה מזוקקת רתוחה עם חלב ומתובלת בדבש, או בקמצוץ חילבה, והמטיט – מעדן הדייסה החם והטרי.
סבי יושב על הספה במקומו הקבוע שעון על הכריות, קורא בלי משקפיים בספר תהילים שהוא שולף מספריית ספרי הקודש שברשותו. זקנו הלבן יורד עד לחזהו כמו אליהו הנביא מהאגדות.
כשאחותה היחידה הירושלמית גם כן, סבתא "ח'אלה", מגיעה אליהם לביקור, שתיהן ישובות על הספה ממולו רוקמות ומפטפטות, מצחקקות להן בצוותא.
סבתי, מטפחת לבנה עוטפת את שערותיה, מגישה לסבי כוס גישר – משקה כהה ובריא עשוי קליפות פולי קפה מורתחות מבושלות עם קינמון, ג'ינג'ר, חוואיג' לקפה ומעט דבש. על צלוחית קטנה לא נעדר מקומו של הכעכּ המלוח – הבייגלה התימני, שאפתה יום קודם.
אצלם אני מתאהבת בג'עלה, הנשנוש התימני, תקרובת של שקדים, אגוזים, בוטנים, גרעינים, צימוקים, אפונה מיובשת (עטר), פולים מיובשים ולוביה מבושלת. ובחדר עומד ריח הבשמים של הריחן.
הביקורים אצלם הם בשבילי כניסה לספר אגדות מעולם רחוק ובלתי מוכר טובל בריחות וטעמים אחרים מאלה שאליהם הורגלתי בבית הוריי מוחזקים בקשר בין־דורי חם ועמוק.
סבי הלך לעולמו בדצמבר 1986 והוא בן 96. סבתי הלכה לעולמה בדיוק שנה אחריו בדצמבר 1987 והיא בת 83.