כשאמא שלי ראתה שאני כבר לא יכולה יותר, כשעצמתי את העיניים ואמרתי "די", היא אמרה לי: "את נוסעת לארץ ישראל! את נוסעת לארץ ישראל, שם יש שמש חמה, מחממת. את נוסעת לארץ ישראל, את חייבת לחיות".
איך מאכילים עשרה אנשים מתרנגולת אחת?
שמי דבורה ויינשטיין לבית רוזנברג. אני בת 87, בוגרת גטו טרנסניסטריה. נולדתי בשנת 1936 בעיירה חוטין שבחבל בסרביה־בוקובינה. האזור שלנו, בסרביה, נחשב לאסם התבואה של רוסיה. האדמה שם נפלאה ופוריה, גידלו שם אבטיחים ענקיים, מלונים ותירס – התירס של בסרביה הוא משהו מיוחד. בילדותי גרנו עם סבא וסבתא. לא היינו משפחה עשירה אבל היינו מאושרים בחלקנו. סבתא שלי הייתה הבשלנית של הבית. בימי חמישי נערך אצלנו שוק איכרים, שאליו כל הכפריים היו מביאים את תוצרת שלהם. סבתא הייתה יוצאת לשוק ומחפשת את התרנגולת הכי גדולה והכי שמנה, ממנה היא הייתה מאכילה עשרה אנשים. היא התחילה אצל השוחט, ואז מרטה את הנוצות והתחילה לפרק את התרנגולת. את הרגליים היא הייתה מנקה, מוסיפה את הקורקבן והגרון ומכינה חלדייץ – רגל קרושה. מהכבד היא הכינה כבד קצוץ, אבל כיוון שהיה רק כבד אחד לעשרה אנשים, היא טיגנה אותו עם הרבה בצל, הוסיפה ביצים וגם קצת חלה רטובה, כדי שיספיק לכולם. את הכבד היא קצצה ביד והגישה עם בצל טרי קצוץ דק. מהכנפיים ומחלק מהעוף היא הייתה מכינה "פניצילין" – מרק עוף, ומהחלק שנותר סבתא היא הכינה רוסלה – צלי עם המון תפוחי אדמה ובצל. שום חלק בעוף לא נזרק – מהשומן סבתא שלי הכינה שמאלץ ומהעורות היא הכינה גריבען, שאותו הייתה קוצצת לתוך פירה. את העור של הצוואר היא הייתה ממלאת, כמו נקניק, בתערובת של נתחים – קצת חזה, קצת קורקבן, קצת גריבען ושמאלץ – וזה היה מעדן.
במשך השבוע, התזונה הייתה צמחונית ומבוססת על תפוחי אדמה, קמח וקטניות – דברים פשוטים שיכולים למלא את הבטן – לוקשן (אטריות), טייגלך (אטריות רחבות), קאשה (כוסמת), לוקשן עם קאשה, ורניקס, קרפלך, קנישס, פלצלך (לחמניות שטוחות עם פרג ובצל מטוגן), מרק שעועית עם קניידלך, מרק שעועית עם לוקשן, מרק תפוחי אדמה, ממליגה – ואת הכל אכלנו עם לחם, שאפו בבית, כמובן: לחם עם חמאה, לחם עם ריבת פובידל שאמא שלי הייתה מכינה, לחם עם שמאלץ. בכל ארוחה אצלנו היו על השולחן ככר לחם וקנקן יין – סבא שלי היה מחסל חצי מהלחם וחצי מהיין – ובסוף כל ארוחה הוגשו תה וקינוח: קיכלעך (עוגיות פריכות עם שכבה נדיבה של סוכר) או קומפוט, בפסח. בפסח גם היינו מכינים קניידלך וקיגל מקמח מצות, ומצות שהיינו מכינים לבד. רוב האוכל שם פסח היה רגיל, אבל בפסח הוא היה יותר טעים, אפילו הקומפוט היה מתוק יותר בפסח. בימי שישי הייתי מתעוררת לריח החלות שסבתי הייתה מכינה; עד היום אני יכולה להריח אותן בזכרוני. גם את המרקים שהיא הכינה אפשר היה להריח למרחקים. התנור היה בנוי כמו שולחן – מתחת ל"שולחן" הייתה אש, שחיממה את החלק העליון שלו. בחלק העליון היו שני משטחים – אחד נמוך יותר, מנחושת, שעליו היו מניחים את הסירים, ואחד גבוה יותר, מאבן, שעליו היינו יושבים כדי להתחמם.
"בימי שישי הייתי מתעוררת לריח החלות שסבתי הייתה מכינה; עד היום אני יכולה להריח אותן בזכרוני. גם את המרקים שהיא הכינה אפשר היה להריח למרחקים"
החיים היו מאוד פשוטים – לא היו לנו צעצועים או אופניים; שיחקתי בעיקר עם סירים וכלי מטבח. סבא שלי מכין לי ארנב מהמטפחת שלו ואמא שלי תפרה לי בובת סמרטוטים משאריות בדים. ביום שישי, אחרי הארוחה, הבילוי שלנו היה לשבת ולפצח גרעינים. בשכונה שלנו היו ספסלי בטון שעליהם היו יושבות השכנות, מפצחות גרעינים ומרכלות. בפסח סבא יושב ניהל את הסדר כשהוא יושב על כרית גדולה – הכריות אז היו כריות מרובעות באורך מטר – ורומז לי איפה האפיקומן כדי שאמצא אותו.
בחוטין הייתה קהילה יהודית גדולה מאוד – בעיירה היו כ־8,000 תושבים, כ־80% מהם יהודים. היו לנו תיאטרון יהודי ובית חולים יהודי, שמספרים שהצאר בעצמו היה מגיע אליו, כי היהודים היו הרופאים הכי טובים. היו גם גימנסיה עברית, וכמובן בתי כנסת ומקוואות. זו הייתה עיירה מאוד מפותחת. ושילמנו על זה ביוקר. ב־19141 הכל נגמר.
העיירה בוערת
ב־1941 רוסיה הצטרפה למלחמה נגד הנאצים. באותו לילה הגיעו חיילים לבתים וגייסו לצבא האדום את כל הגברים הצעירים, ביניהם אבא שלי. יומיים־שלושה אחר כך, בסרביה, שסופחה לאוקראינה במסגרת הסכמי ריבנטרופ־מולוטוב, נכבשה מחדש על ידי צבא רומניה, שכרתה ברית עם גרמניה הנאצית. מיד אחרי כיבוש האזור, הרומנים אספו את כל האנשים המשכילים בעיירה – הפרופסורים, הרופאים, המורים, עורכי הדין – ורצחו אותם ביערות. עכשיו העיירה נותרה ללא הנהגה; נשארו רק הנשים, הילדים, הזקנים, החולים – אנשים שלא יכלו להתנגד למה שהגיע בהמשך.
כמה ימים אחר כך, שרפו את העיירה שלנו. הייתי עם סבתא בבית, וניסינו להציל חלק מהרכוש – שמיכה, מעיל – אבל אני הייתי רק בת 5 והיא הייתה אישה קטנה, כך שלא היינו מסוגלות לסחוב הרבה. אמא שלי הגיעה בחזרה מהעבודה עם אחותי הגדולה, ריבה, לידה, ובידייה אחי בן השנתיים. היא השליכה אותם מעליה ורצה לבית הבוער כדי להציל את הראש של מכונת התפירה שלה – היא הייתה תופרת והבינה שאם תהיה לה את מכונת התפירה, היא למצוא דרך להתפרנס ולהאכיל את הילדים. כעבור זמן קצר הגיעו ז'נדראמים – שוטרים רומנים רכובים על סוסים – ואספו את כל יהודי העיירה. באותו ערב הוציאו אותנו לצעדה שנמשכה חצי שנה – מחודש יוני ועד דצמבר.
"לרומנים הייתה שיטה: קודם כל הם אספו את כל האנשים המשכילים בעיירה – הפרופסורים, הרופאים, המורים, עורכי הדין – ורצחו אותם ביערות. נשארו רק הנשים, הילדים, הזקנים, החולים – אנשים שלא יכלו להתנגד למה שהגיע בהמשך"
צעדנו ללא אוכל וללא מים, בשבילים בין הכפרים. החלשים נפלו ונשארו מאחור או נורו – ככה איבדתי את סבתא שלי מצד אבא, שהשתגעה ונורתה. השיירה שלנו הלכה והידלדלה לאורך הדרך, אבל בכל זאת המשיכה לגדול – כי בכל עיירה הצטרפו לשיירה עוד יהודים. בכל עיירה או כפר שהיינו מגיעים אליו, כל אחד מאיתנו היה מנסה להחליף חלק מהרכוש שהצליח לשאת איתו תמורת אוכל – כמה תפוחי אדמה או קצת ממליגה. יום אחד, כשכבר לא היה לנו מה לתת תמורת אוכל ולא יכולתי לשאת את הרעב, ברחתי מהשיירה כדי למצוא אוכל. דפקתי על דלתות בעיירה הקרובה וביקשתי לחם. בגלל שהייתי דומה לילדים המקומיים, ריחמו עלי והצלחתי לאסוף קצת אוכל. אמא שלי נתנה לי שקית והורתה לי להסתיר את האוכל מפני החיילים, וכך הייתי מצליחה לאסוף קצת אוכל בכל עיירה, ואמא הייתה מחלקת לכל אחד מאיתנו ביס קטן. מזה התקיימנו.
כשהתחילו הגשמים, החיילים הביאו עגלות רתומות לסוסים והורו להעלות עליהם את הילדים הקטנים, כדי להקל על הצעדה. אחותי ואני עלינו על העגלה, אבל אחינו הקטן לא הסכים לעלות, ואמי המשיכה לשאת אותו איתה. הסוסים רצו מהר יותר מהשיירה, ותוך כדי הנסיעה בחנתי כל הזמן אם השיירה ממשיכה ללכת בעקבותינו.
"לא היה ערך לזמן, הוא לשום דבר אחר. אף אחד לא ידע אם זה יום ראשון או חמישי או שבת – הערך היחיד היה להישאר בחיים עוד רגע, עוד שעה"
העגלות שהיינו עליהן הגיעו לשבליל שהיה סגור בשני שערים ענקיים. השערים נפתחו להעגלות התחילו להיכנס פנימה. החלטתי שאני לא נכנסת לשום מקום בלי אמא שלי. תפסתי את אחותי, ריבה, ביד וקפצתי איתה לתוך תעלה. אמרתי לה להוריד את הראש, כדי שלא יראו אותנו. התחבאנו שם וחיכינו ליתר השיירה, שבא היו אמי, הוריה ואחי הקטן. ידעתי שאם הם הולכים באותה דרך שבה הלכנו אנחנו, נוכל לזהות בקלות את סבא שלי, שהיה אדם גדול, ואז נוכל להתגנב בחזרה לשיירה. אני לא יודעת כמה זמן שכבנו בתעלה, אבל בסופו של דבר השיירה אכן הגיעה, זיהינו את סבא שלי והצלחנו להצטרף בחזרה לשיירה.
מעבר לנהר
אחרי שישה חודשי צעידה, כשאנחנו רעבים, מזוהמים ומכונמים, הגענו לאטאקי (הנקראת היום אוטאץ'), עיר על הגדה המערבית של נהר הנייסטר. המטרה הייתה להעביר אותנו את נהר הדנייסטר למוגילב (הנקראת היום מוהיליב־פודילסקי), עיר בצד המזרחי של נהר דנייסטר, ששימשה כגטו וכנקודת מעבר לשיירות שיועדו לגטאות רחוקים יותר בטרנסניסטריה (פירוש השם טרנסניסטריה – מעבר לדנייסטר). לשם כך, החיילים בנו רפסודות רעועות, מקורות עץ שביניהן היו מרווחים גדולים, שאפשר ליפול לתוכם לנהר. ואם זה לא מספיק קשה – הם החליטו להעביר אותנו בלילה. כדי לזרז אותנו, הם הכו אותנו בשוטים – מכת שוט אחת יכלה לפגוע בעשרה אנשים, ומכה מהקשר של השוט הייתה חזקה במיוחד. האוויר סביבנו התמלא בצעקות של הורים לילדיהם, שייצמדו אליהם על הרפסודות, כי מי שנפל מהן – הנהר לקח אותו. הצלחנו לעבור את הנהר ביחד – סבא וסבתא, אמא, אחותי, אחי ואני, ושתי בנות דודות שלי, בנות 17־18.
למוגילב הגיעו יהודים מכל רחבי בסרביה־בוקובינה ושם חילקו אותנו לגטאות. הגורל שלי ושל משפחתי היה להמשיך את הצעדה. לא היו לנו אוכל ומים ובחוץ התחיל לרדת שלג – הטמפרטורה בחורף האוקראיני היא 30־35 מעלות מתחת לאפס. המשכנו לצעוד עד שהגענו לתחנת רכבת נטושה. פקדו עלינו להיכנס לחנה ולשכב אחד ליד השניה. אמנם היו שם קורת גג ורצפה, אבל עדיין לא היינו לבושים מספיק טוב כדי להתמודד עם הכפור. בלילה הראשון אנשים נפטרו – וביניהם אחי הקטן בן השנתיים. את הגופות הפשיטו מכל הבגדים, כי כל בגד היה שווה זהב, ומניחים אותן על מריצה.
סבא שלי, שהיה גומר חצי ככר לחם בכל ארוחה, צעק לאמא "חנצה, א שטיקעל ברויט" (חנצה, חתיכת לחם) ומת ברעב"
אמא שלי הפשיטה את התינוק שלה, שמת מקור ורעב, והניחה אותו על המריצה בלי להזיל דמעה – הלב שלה כבר הפך לאבן. לילה אחר כך, סבא שלי אמר לי להיצמד לבובע (סבתא) שלי. הוא צעק לאמא שלי "חנצה, א שטיקעל ברויט" (חנצה, חתיכת לחם) ומת מרעב. גם אותו אמא שלי הפשיטה ושמה על המריצה. היא לא בכתה, ולא אמרה קדיש. בשלב הזה, זה היה משא שיורד מהכתפיים, עוד אחד מאיתנו שלא סובל. למחרת גם סבתא שלי נפטרה, ואת שצי בנות הדוד לקחו לדונבאס ויותר לא ראינו אותן.
נשארנו אמא שלי, אני וריבה. בערב חג המולד החיילים חגגו, אכלו ושתו וודקה. בחצות המפקד שלהם נכנס ואמר שהם צריכים קצת בידור. הוא הוציא אותנו החוצנ והעמיד אותנו על פסי הרכבת בחוץ, בשלג. ריבה, שגדלה ליד הרגל של אמא שלי והייתה ילדה צייתנית ושקטה, נצמדה לאמא שלי. אני, שהייתי ילדה שובבה, התרוצצתי בחוץ, למרות אזהרותיה של אמא שלי שעלולים לירות בי. בדיעבד, זה מה שהציל אותי – בבוקר הרגליים של ריבה, שקפאו בשלג, היו משותקות.
הממליגה של אמא
אחרי חג המולד, החיילים חידשו את הצעדה. אמא שלי לא נפרדה ממכונת התפירה שלה, ועכשיו היא סחבה אותה על הגב ואת ריבה על הידיים. אני סחבתי את מעט הרכוש שעוד היה לנו. המשכנו לצעוד עוד כמה ימים או כמה שבועות, עד שהגענו לגטו. בגטו כינסו אותנו באולם גדול, אחרי המלחמה גיליתי שהיה אולם בית ספר. שוב שכבנו אחד ליד השניה, עם קורת גג מעלינו ורצפה מתחתינו. עכשיו אפשר כבר לנוח.
"בוקר אחד אמא נכנסה בשמחה והעירה אותנו. היא לקחה שתי אבנים, העמידה עליהן סיר, שמה בתוכו שלג ובישלה לנו ממליגה חמה. ריבה ואני היינו כמו פרח נבול שקיבל מים והתעורר לחיים"
אמא שלי יצאה לסיבוב בגטו, כדי לראות אם אפשר להשיג דברים ממי שהגיע לפנינו, אבל מהר מאוד הבינה שכולם במצב גרוע כמונו. התכנית החדשה שלה הייתה לחפש חורים מתחת לגדר, לברוח בשעות בהן השמירה רופפת, בין 4־5 בבוקר, ולחפש דרך לעבוד בכפרים השכנים. היא אכן מצאה פרצה בגדר ואמרה שבזמן שהיא תהיה מחוץ לגטו, אני אהיה אחראית על ריבה. בהתחלה לא הבנתי איך אני יכולה להיות אחראית על ריבה, ואז אמא שלי הסבירה לי שהיא הכינה כמה חיתולי בד. בכל בוקר הייתי צריכה להחליף לריבה חיתול, לשטוף אותו בשלג ולחמם אותו בין ידי עבורה. אמא הסבירה שאם יתפסו אותה, יכול להיות שהיא לא תחזור; אם לא יתפסו אותה, והיא תצליח למצוא עבודה בכפר, היא תעבוד כמה ימים ותחזור עם האוכל שתרוויח. כשהיייתה מוצאת עבודה, היו מחביאים אותה ברפת או בדיר או במתבן, שם הייתה יושבת ותופרת.
ככה עברו כמה ימים, שבהם ריבה ואני שכבנו כמו מתות, באפיסת כוחות. בוקר אחד אמא נכנסה בשמחה והעירה אותנו. היא לקחה שתי אבנים, העמידה עליהן סיר, שמה בתוכו שלג ובישלה לנו ממליגה חמה. ריבה ואני היינו כמו פרח נבול שקיבל מים והתעורר לחיים. אמא נשארה איתנו יומיים־שלושה, האכילה אותנו וגם הכינה לנו עוד ממליגה, שיהיה מה לאכול כשהיא תצא שוב מהגטו. את האוכל היה צריך לתלות על הקיר, כדי שהעכברים לא יאכלו אותו – אבל היו גם "עכברים" על שתיים שלחו ידיים לאוכל שלנו, וכך יומיים־שלושה לפני שחזרה כבר שוב היינו רעבות.
לילה אחד, כשאמא יצאה לעבוד, ריבה לא הפסיקה להציק לי – היא צבטה אותי והייתה חסרת מנוחה. לא ידעתי איך להרגיע אותה, אבל אחרי כמה שעות הצלחנו להרדם. בבוקר מצאתי אותה מתה ליידי. לא ידעתי מה לעשות – אמא שלי אמרה שאני אחראית על ריבה, אז לא יכולתי להוציא אותה החוצה למריצה עם המתים. כיסיתי אותה, שכבתי ליידה וחיבקתי אותה. כולם ידעו שריבה שוכבת ולא זזה, אז אף אחד לא שאל שאלות. אחרי כמה ימים, אמא חזרה עם אוכל והעירה אותנו לאכול. אמרתי לה שריבה כבר לא צריכה אוכל. אמא הפשיטה את ריבה והוציאה אותה למריצה. היא לא בכתה. אני חושבת שאמא שלי הפכה לאבן; אחרי המלחמה היא הגנה על עצמה, ומעולם לא הזכירה את הילדים שאיבדה.
שוליית התופרת
באותו היום, אמא ואני הפכנו לצוות. התלוויתי אליה לגיחות מחוץ לגטו, בכל פעם לכפר אחר, לפני שיתפשטו בכפר השמועות על היהודייה שתופרת בגדים. אני הייתי רצה ראשונה, דופקת על אחת הדלתות ושואלת אם צריך תופרת. כשהייתי נענית בחיוב, הייתי מביאה את אמא שלי. החביאו אותנו בעליות הגג או באסמים. הייתי עוזרת לאמא לתפור, ומשאריות הבדים היא הכינה לי בגדים כדי שאתחמם.
יום אחד אמא ואני הגענו לכפר חדש. ניגשתי לבית שהיה מוקף בגדר נמוכה, קפצתי מעליה כדי להגיע לדלת והתנפל עלי כלב זאב שחור, שטרף אותי בלי מלח. בבית ישב נאצי שהתסכל בחלון, ראה אותי נטרפת ולא עשה כלום. למזלי, השכנה הבחינה במתרחש. היא רצה החוצה והצליחה לחלץ אותי, כשאני פצועה כולי. היא לקחה אותי לביתה, שפכה וודקה על הפצעים שלי וגם נתנה לי לשתות חצי כוסית וודקה כדי להרגיע אותי. לפני ששתיתי מלמלתי ״מאמא טאם, מאמא טאם" (באוקראינית – אמא שם). האישה הכניסה לבית גם את אמא שלי ונתנה לנו להישאר אצלה עד שהפצעים החלימו, בזמן שאמא שלי תפרה.
לאורך כל התקופה בגטו, אני לא זוכרת שהתרחצנו. היינו מלאות בכינים, כבר לא נשאר לנו עור. הן נכנסו לכל מקום – לאוזניים, לגבות. כשאמא שלי ראתה שאני כבר לא יכולה יותר, כשעצמתי את העיניים ואמרתי "די", היא הייתה אומרת לי "את נוסעת לארץ ישראל! את נוסעת לארץ ישראל, שם יש שמש חמה, מחממת. את נוסעת לארץ ישראל, את חייבת לחיות". ככה היא הכניסה לי לראש את האהבה שמש של ארץ ישראל.
בחזרה לחוטין
במאי 1944 הגעו לגטו פרטיזנים, חתכו את הגדרות ואמרו לנו שהמלחמה נגמרה. אמא שלי התייעצה איתי אם להישאר באזור או לחזור לחוטין. החלטנו לחזור לחוטין, שבה אמנם לא היה לנו בית, אבל אמא זה היה אזור שהכרנו ואמא האמינה שתוכל למצוא בה עבודה. ידענו שאם אבא שרד את המלחמה, שם הוא יחפש אותנו. התחלנו לצעוד 300 קילומטרים בכיוון ההפוך, אבל הפעם בקצב שלנו, ללא איומים, ללא השוט של הז'אנדרמים. הפעם המסע שלנו ארך חודשיים, כשבדרך התפרנסנו כמו בגטו: עברנו מכפר לכפר, אמא הייתה מוצאת עבודה לכמה ימים ואז היינו ממשיכות בדרך. כשהגענו לחוטין הייתי בת 9. אמא החליטה שאני צריכה ללכת לבית ספר, אבל בינתיים אפילו בית לא היה לנו. בחוטין היו כמה משפחות של קרובי משפחה רחוקים שלנו, מדרגה חמישית או יותר. התכנית של אמא הייתה שאחת המשפחות תיקח אותי לאומנה – היא תעבוד ותתן למשפחה כסף כדי לממן את הוצאות המחייה שלי, ולי יהיו קורת גג ואפשרת ללמוד בבית הספר. אחת המשפחות הסכימה לקחת אותי תחת חסותה, אבל היו להם תכניות אחרות עבורי – נולדה להם תינוקת, והם הפכו אותי למטפלת שלה. אוכל לא קיבלתי. לא התלוננתי לאמא, אבל אחרי כמה שבועות, כשהיא ראתה את המצב שלי היא אמרה "אם לא איבדתי אותך שם, אני אאבד אותך פה" ולקחה אותי איתה.
"החייל שאל אותנו מי מכיר את חנצה רוזנברג. הרמתי את הראש ושאלתי "למה אתה צריך את חנצה רוזנברג?" והוא ענה ״היא אישתי״. עניתי "אם היא אשתך, אז אני הבת שלך". ככה חזרנו להיות משפחה"
היא שכרה לנו חדר אצל משפחה ופתחה מתפרה. התחלתי ללכת לבית הספר, היהודיה היחידה בכיתה; בהתחלה הילדים קצת הציקו לי, אבל אחר כך כבר הפכנו לחברים. אחרי כמה זמן קיבלנו מכתב שאבא שלי בחיים ומחפש אחרינו- הוא השתתף בקרב על סטלינגרד, נפצע והועבר לבית חולים בטשקנט, שם היו נציגי הצלב האדום שהעבירו אלינו את המכתב. שלחנו לו בחזרה מכתב דרך הצלב האדום. כעבור זמן מה, נסעתי עם אחד הכפריים לשוק כדי לקנות לאמא שלי כפתורים וחוטים. בזמן שהוא ערך קניות, שיחקתי עם ילדים שהכרתי. לשוק הגיע חייל שהסתכל עלינו, וחשבתי לעצמי "למה שיהיה פה חייל, אם המלחמה כבר נגמרה?". החייל התקרב אלינו ושאל מי מכיר את חנצה רוזנברג. הרמתי את הראש ושאלתי "למה אתה צריך את חנצה רוזנברג?" והוא ענה ״היא אישתי״. עניתי "אם היא אשתך, אז אני הבת שלך". לקחתי אותו הביתה, לאמא שלי, וחזרנו להיות משפחה.
העלייה לארץ
ב־1946 נסעתי עם אבא לשוק, ושם כולם דיברו על זה שפתחו את הגבול בין רוסיה לרומניה. ידענו שמרומניה יהיה לנו קל יותר לעלות לישראל, ומיד חזרנו הביתהאספנו את כל הציוד שלנו בשמיכה, קשרנו אותה, אבא העמיס אותה על הכתף שלו ויצאנו לדרך. הגענו לסירט, עיר בגבול בין רומניה ורוסיה, שם היו ארגונים שפעלו להעלאת ילדים לארץ – תנועות נוער, רבנים, הג'וינט. עליתי למשאית שלאחד הארגונים הללו ונסענו לבית ילדים ביאשי. זה היה בית ילדים יפה, עם סדינים לבנים ואוכל על השולחן, ושם רשמו אותי שוב לכתה א', אבל הפעם ברומנית. לא ידעתי מילה ברומנית, אבל התחלתי ללמוד ומהר מאוד דיברתי גם רומנית וגם עברית.
הבעיה הייתה שהצעירים שלקחו אותנו לבית הילדים לא חשבו שהם צריכים לתת כתובת להורים של הילדים, כך שהורי לא ידעו איפה אני. אמא שלי ידעה שהמטרה הסופית היא להעלות אותנו לארץ ישראל, אז היא כתבה לדודה שלי, שגרה בארץ ישראל, ואמרה לה שאני בדרך לישראל. אבל כשעברו כמה חודשים ועדיין לא הגעתי לישראל, אמא שלי התחילה להשתגע מרוב דאגה. ההורים שלי היו עניים מאוד וחיו בתנאים מחפירים – הם שוכנו בחדר שבגשמים היו חודרים אליו מים. הם הצליחו לחסוך מעט כסף והיא נסעה לבוקרשט והתחילה לעבור בין משרדי הארגונים, ושאלה אולי מישהו יודע מה עלה בגורלי. היא הגיעה למשרד האחרון כשהיא בטוחה שאני כבר מתה, ישבה בחוץ ובכתה. מהמשרד יצא גבר צעיר ששאל למה היא בוכה והיא סיפרה ששניים מילדיה מתו במלחמה ואת השלישית לקחו והיא לא יודעת מה עלה בגורלה. כשהוא שמע את התיאור שלי, הוא הוציא מהכיס תמונה שלי יושבת על ברכיו; הוא היה מנהל בית הילדים ואני הייתי הכוכבת של הבית – רוקדת, שרה, מצחיקה את הילדים בבית, מדברת שתי שפות ומאושרת מאוד. אמא שלי החליטה להשאיר אותי שם, בידיעה ששם יהיו לי חיים טובים יותר מבבית. כעבור כמה חודשים נולד להורי בן. הוא חלה בדלקת ריאות, אבל להורי לא היה כסף לרופא או לפניצילין, והתינוק מת. אמא שלי רצתה אותי קרובה אליה והיא ביקשה שאחזור הביתה. צוות בית הילדים נתן לי כרטיסים לרכבת, אוכל לדרך ושלט שעליו כתוב לאן אני צריכה להגיע. כשהגעתי גיליתי על העוני הקשה של הורי. אמא שלי לקחה אותי מיד לקהילה, והציגה אותי בפני כל השכנים, היא סיפרה להם שאני שרה ומיד התחלתי ללמד את כל הילדים לרקוד הורה. שוב, בפעם השלישית, אמא שלי רשמה אותי לכיתה א'.
"אמרו עלינו, שורדי השואה, שהלכנו כמו צאן לטבח – ואני לא רציתי שיסתכלו עלי כעל צאן שהחל לטבח – רציתי להיות צברית, חזקה"
כעבור תקופה, הגיעו נציגים של ארגון אחר שניסו להעלות ילדים לארץ ישראל, אמא שלי החליטה שהיא תיתן לי לנסוע, אבל ביקשה לראות בדיוק למי היא מוסרת אותי. עלינו על רכבת לבוקרשט, שם היא פגשה באופן אישי את אחת המדריכות, שלקחה אותי תחת חסותה. הבריטים לא נתנו לנו לעלות לארץ, וכך התגלגלתי להולנד, שם הסכימו לתת ליהודים מחסה. הולנד הייתה גן עדן – התחלתי ללמוד בבית ספר, בפעם הרביעית, וכל מדריך לימד אותנו מה שידע. חגגנו שם את חגי ישראל וא כ"ט בנובמבר, וכשהכריזו על הקמת המדינה – הצעידו אותנו עם דגלי ישראל ברחבי אמסטרדם, לקחו אותנו לגן הבוטני ורקדנו שם סביב עץ התפוז. בערב ראש השנה 1948 קיבלנו בשורה: הארגון קנה אונייה בשם "נגבה" שתצא לדרך בערב יום כיפור. הפלגנו כ־10 ימים, כשקבוצת דולפינים מלווה אותנו. בערב סוכות עגנו בחיפה, ועוד על הסיפון התחלתי לחפש את דודה שלי. לקחו אותנו לבנימינה, ושם חילקו אותנו ליישובים – את הגדולים שלחו לקיבוץ ואותנו, הצעירים, שלחו למשק הפועלות בתל אביב – היינו שכנים של בן גוריון. לא הכניסו אותנו לבית הספר אלא עבדנו במשק – במשתלה, בלול, בכוורת. אני הייתי רפתנית והיו לי 6 פרות – הייתי חולבת אותן מדי בוקר ואחר כך מובילה את החלב ל"תנובה" ברחוב גורדון, ובדרך נותנת כד לבן גוריון. את הדודה מחיפה פגשתי – בערב הראשון שלי בישראל בעלה, שהיה חייל, לקח אותי לשמוע את יפה ירקוני במועדון הקצינים – אבל בניגוד למה שאמא שלי חשבה, אותה דודה לא לקחה אותי תחת חסותה.
כשהייתי בת 14 עברנו לקיבוץ דברת וגם שם לא למדנו באופן מסודר – בעצם, התעודה היחידה שהייתה לי היא מסיום כתה ג', אבל למרות זאת עשיתי תואר ראשון בחינוך ותואר שני במנהל עסקים, שעשיתי כשהייתי בשנות ה־50 לחיי. הורי הגיעו לארץ בשנת 1951, למחנה אוהלים בטירת הכרמל.
"אני האוד היחיד ששרד, אבל מהאוד הזה קם שבט גדול"
במשך 60 שנה לא דיברתי על השואה ועל מה שחוויתי שם. אף אחד לא רצה לשמוע; אפילו הדודה שלי לא שאלה אותי על זה, לא שאלה מה עלה בגורל יתר בני המשפחה. אני גם לא רציתי לספר. אמרו עלינו, שורדי השואה, שהלכנו כמו צאן לטבח – ואני לא רציתי שיסתכלו עלי כעל צאן שהחל לטבח – רציתי להיות צברית, חזקה, כמו הילדים השזופים שהכרתי בארץ. הילדים ידעו שהייתי בשואה – הם ידעו שאצלנו לא זורקים אוכל, וזה תמיד היה ברקע – אבל הם לא ידעו את הסיפור כולו. כשיצאתי לגמלאות נודע לי שיש עמותה שתומכת בשורדים שעברו את השואה כילדים, ופתאום הבנתי שאני בעצמי "ילדת שואה". כינסתי את המשפחה ובמשך 3 שעות סיפרתי, לראשונה, את שעבר עלי. כשסיימתי לספר, רוני, הבן שלי, קם ואמר "אנחנו נוסעים לאוקראינה, לתעד את הסיפור שלך בסרט". נסענו לאוקראינה, בחורף, ושיחזרנו את המסע שלנו, חיפשתי את המקום בו ריבה נספתה.
בגילי לא קונים בננות ירוקות – אני יודעת שאין לי הרבה זמן לספר את הסיפור שלי, ולכן עשיתי את הסרט, כדי להעביר את הסיפור שלי לכמה שיותר אנשים. לספר על על יהודי בסרביה ובוקובינה, שהושמדו בצורה פחות דרמטית, אבל לא פחות אכזרית.
אני האוד היחיד מהמשפחה שלי ששרד את המלחמה, אבל האוד הזה הקים שבט – התחתנתי בגיל 17, יש לי בן ובת, 7 ניbים ועוד אחד בדרך.
הסיפור של דבורה וינשטיין תועד במסגרת פרויקט זיכרון במטבח של זיכרון בסלון ו־FOODISH.
אמא של דבורה וינשטיין הייתה קוצצת את הכבד בעזרת קופיץ, שדבורה שומרת עד היום. דבורה הוסיפה למתכון של אמה שכלול – היא מטגנת את הביצים הקשות מחבת ביחד עם הכבדים, כך שהן סופגות את טעמי הכבד והבצל המטוגן. למתכון הכבד הקצוץ של דבורה וינשטיין.