אני רואה את אבא בצהרי היום, בערב ליל הסדר, עומד ליד הכיור. על השיש לידו מונחים תפוחי עץ, בננות, אגוזים ובקבוק יין אדום גדול. הוא מקלף ומרסק את התפוחים, מועך את הבננות, מוסיף חתיכות קטנות של אגוזים ואחר כך שופך על הבלילה מבקבוק היין המתוק המיועד לארוחת ליל הסדר. הוא מערבב את כל החומרים ואני דרוכה לטעום.
לחרוסת הזו חיכיתי כל השנה. טעמתי ממנה וחיכיתי לערב, בו אוכל לאכול ממנה שוב, גם אם זו הייתה מונחת רק על פיסת מצה, לפני תחילת הארוחה.
לא הייתה חרוסת טעימה כמו זו. לא ידעתי אם זו החרוסת שאותה זכר מבית הוריו, שממנו נפרד בגיל צעיר, כשנישלח למחנה ההשמדה אושוויץ, או שהוא המציא את המתכון הזה כדי למלא את החסר, ולא להשאיר אותנו בלי החרוסת המשפחתית.
שישה בני דודים צעירים היינו, בלילות הסדר המשותפים. לימים, כשגדלו הצעירים, הקימו משפחות משלהם עם ילדים ונכדים. כל אחד מהם ניהל את קריאת ההגדה, על כל טקסיה, והכינו את החרוסת בדיוק כפי שאבא הכין. כך תעבור לה החרוסת מדור לדור, ואני מקווה שטעמה לא יישכח!
אבא שלי, שלמה כהן, נולד בעיר חוסט ב-1924. העיר הייתה אז תחת השלטון האוסטרו-הונגרי, והיום נמצאת באוקראינה. בילדותו עברה משפחתו – הוריו, הוא וחמשת אחיותיו – לחיות בברטיסלבה.
ב-1942 גורשה משפחתו לאושוויץ, שם היה עד נובמבר 1944, אז הצליח לברוח מהמחנה. במהלך מסעו המורכב, הכיר את אימי, חנה כהן לבית פשניצה, שנולדה בעיר בנדין אשר בפולין, כאשר ביחד טיפסו על האלפים, עם עוד פליטים נוספים, כדי להתקרב למקום בו אניית מעפילים תעלה אותם לכיוון ישראל. אחרי שהות בקפריסין, נפגשו הורי שוב בארץ, והתחתנו בתל אביב. את כוס היין המעוטרת קיבלו כמתנה לחתונתם, ב-1949.
רק שתיים מאחיותיו שרדו ועלו אף הן לארץ. איתן ועם המשפחות שהקימו חגגנו את לילות הסדר ביחד כל שנה.
