סבתא פרידה עם שלוש בנותיה בשנת 1959. לכל אחת סגנון בישול מיוחד משלה. צילום: באדיבות המשפחה
סבתא פרידה עם שלוש בנותיה בשנת 1959. לכל אחת סגנון בישול מיוחד משלה. צילום: באדיבות המשפחה
סיפור

אהבת הבישול והישרדות

סבתא פרידה ניצלה במלחמה לפחות פעמיים בזכות יכולות הבישול שלה, והפכה, לאחר שהגיעה לארץ, לטבחית המובילה של המכון הביולוגי

אמא מספרת שמגיל צעיר אהבה לבשל ולעזור במטבח. בכיתה ג' בשיעורי כלכלת בית היא לימדה את המורה והילדים כיצד להכין דייסת סולת כפי שנהגו לאכול בביתם ושמירי מאוד אוהבת. לעיתים קרובות כשההורים יצאו לסידורים אמא ואחיותיה נהגו להכין מאפים שונים, לפעמים בכמויות מסחריות כי לא ידעו כל כך טוב לחשב כמויות. ההורים קיבלו בהבנה את העיסוק של הבנות.

כיצד אמא ניצלה במלחמה

אהבת הבישול עזרה לאמא לפחות פעמיים בחיים. פעם ראשונה במלחמה ופעם שנייה כשעלינו לארץ. בזמן השואה הבישול ממש הציל את חייה – לאחר שברחה עם שתי חברותיה ממצעד המוות, היא הגיעה לברסלאו (Breslaw) שבפולין (שהיה עד 1945 שטח של גרמניה). שם הן נתפסו והועברו למחנה הסגר גרמני של שבויים צרפתים ואיטלקים, וזאת לאחר ששלושתן נשבעו בחיי היטלר שהן הונגריות, לא יהודיות ואפילו נישקו צלב כדי שיאמינו להן. רופא המחנה שמע אותן מדברות הונגרית ושאל מי מהן יודעת להכין גולש כמו בבית. אמא השיבה מיד שהיא מבשלת אוכל הונגרי מצוין. בתחילת ינואר 1945 ד"ר פאלושי (Palosy) מינה אותה לטבחית של משפחתו. היא בישלה כל היום כי הרופא ואשתו אהבו לארח את הקצינים הנאצים מהמחנה ואת נשותיהן. בערב חזרה לצריף שחלקה עם חברותיה, תמיד מצוידת באוכל ובגדים שהרופא אישר לה לקחת.

"אהבת הבישול עזרה לאמא לפחות פעמיים בחיים. בזמן השואה הבישול ממש הציל את חייה"

אגי הלפרין

ב-7.4.1945, באחת ההפצצות הקשות של הרוסים על ברסלאו, נפצעה אמא מרסיסים שפגעו לה בידיים ובפנים. הרופא ההונגרי בעזרת הרופאים האחרים טיפלו בה במסירות רבה במרתף ביתו של הרופא, עד שאפשר היה להעביר אותה לבית החולים. שם שהתה כחודש עד השחרור ב-9.5.1945 . לאחר מכן היא הועברה למנוחה של 10 ימים במחנה רוסי, שם מצא אותה אבא ואחרי תלאות רבות הם חזרו יחד לבאיה מארה (Baia mare) שברומניה.
לימים יספר הרופא שידע שאמא וחברותיה יהודיות. כשנה לאחר המלחמה ביקרו הוריי בבודפשט ונפגשו עם הרופא ששמח מאוד לראותם ואיחל להם הרבה מזל ואושר. בביקור נוסף בהונגריה בשנות ה-90, אמא נפגשה עם גרושתו של הרופא. הוא עצמו לא הסכים לדבר עמה וטען שאינו רוצה להיזכר בימים האפלים ההם.

שנת 1946 -סבתא פרידה בצד שמאל עם בני משפחה ששרדו את השואה. צילום: באדיבות המשפחה
שנת 1946 – סבתא פרידה, בצד שמאל, עם בני משפחה ששרדו את השואה. צילום: באדיבות המשפחה

הטבחית הראשית של המכון הביולוגי

בשנת 1963 הגענו לנס ציונה כעולים חדשים, מלאי מוטיבציה ואהבת הארץ, אבל ללא פרנסה מובטחת. יומיים לאחר הגעתנו, אמא פגשה במכולת השכונתית אדם ששאל אותה באידיש מהיכן הגיעה לארץ ואם היא יודעת לבשל. אמא סיפרה לו שהגיעה מרומניה והיא יודעת לבשל מצוין. שמעון, עולה ותיק מרומניה ומנהל המטבח במכון הביולוגי בנס ציונה, קיבל אותה מיד לעבודה זמנית כמחליפה לטבחית ששברה את הרגל. שמעון סיפר לה שצריך לבשל ל-80 איש. כאשר שאמא אמרה לו שהיא יודעת לבשל ל-10-15 איש הוא הציע שתכפיל את הכמויות.

רננה, בתו של דוד בן-גוריון, אהבה לשבת עם אמא במטבח, לפתוח את כל הסירים, לבדוק מה מתבשל ולשתף את אמא בחוויות הגידול של בנה היחיד

ביומה הראשון בעבודה אמא הזדעזעה מהלכלוך ואי הסדר במטבח, ולכן הימים הראשונים לעבודתה הוקדשו לניקיון וקביעת סדרי עבודה. כאשר אמא התחילה לעבוד במכון רק רבע מהעובדים אכלו בחדר האוכל. כשעזבה לאחר 23 שנים, בהן עבדה כטבחית ראשית, כל עובדי המכון אכלו בחדר האוכל. לעיתים קרובות נהגו מנהלי המפעלים בסביבה להתארח לארוחות במכון. הטיב ואיכות האוכל יצאו למרחקים, וכולם רצו לטעום את המטעמים של אמא וללמוד ממנה כיצד לנהל מטבח עובדים. רננה, בתו של דוד בן-גוריון, אהבה לשבת עם אמא במטבח, לפתוח את כל הסירים, לבדוק מה מתבשל ולשתף את אמא בחוויות הגידול של בנה היחיד.
העבודה כטבחית במכון הביולוגי תרמה לביטחון העצמי של אמא. מעקרת בית היא הפכה לאשת מקצוע מוערכת ואהובה. משכורתה המכובדת והתנאים הסוציאליים במקום עבודתה תרמו המון לרווחת המשפחה ולביטחון הכלכלי שלה כשיצאה לפנסיה.

שנת 1967 – סבתא פרידה עם החברים במכון הביולוגי בנס ציונה. צילום: באדיבות המשפחה
שנת 1967 – סבתא פרידה עם החברים במכון הביולוגי בנס ציונה. צילום: באדיבות המשפחה
תגובות
תודה,
התגובה שלך תתפרסם בקרוב (בכפוף לאישור המערכת).
*שמנו לב שחסרים כמה פרטים קטנים להשלמת הפרופיל שלך ב־FOODISH, אפשר להוסיף אותם בקלות בעמוד המשתמש שלך.