קִילבֶּת אל באשה – קובה אורז ובשר סורית

קִילבֶּת אל באשה הן קובה אורז ובשר – קציצות בשר במעטפת של בשר ואורז טחון מהמטבח הדמשקאי, שאמי למדה לבשל מהמשפחה של אמי.

שוד בחנות הממתקים

שני הורי נולדו בסוריה. אבי, ששון מזרחי, נולד בדמשק בשם רפאל עג'מי. הוא החליף את שמו הפרטי לששון כשחלה, סגולה לבריאות, ואת שם המשפחה למזרחי כשעלה לארץ. לאבי הייתה חנות ממתקים בדמשק. ב־1974, כשהיה בן 19, נשדדה חנות הממתקים: לחנות נכנסו לחנות שני ערבים, תקעו סכין בדלפק העץ בתנועה מאיימת על השולחן ואיימו לשחוט אותו. אבי אמר להם שיקחו מה שהם רוצים מהחנות וברח. כשהגיע הביתה, אמר לאמו, שמחה, שהוא רוצה לעלות לארץ ישראל. למזלו של אבי, דודו (אחיו של סבא שלי), יהושוע קדם, סייע להבריח יהודים לישראל והדריך אותם איך להגיע לארץ. יהושוע היה חבר בפרלמנט הסורי והיה אהוב מאוד – ואפילו רצו לחתן אותו עם אחת מבנות השרים בפרלמנט, אבל הוא ידע שאם יתחתן, יגלו שהוא מבריח יהודים לארץ. אחרי השוד בחנות, יהושוע ברח לישראל, אבל אבי ואמו ידעו מה לעשות -הם שכרו את שירותיו של מבריח מקומי שייקח אותם לגבול, אותו תכננו לחצות רגלית לקיבוץ איילת השחר. אחרי כמה ימים של מסע, המבריח הצביע על אורות של ישוב מרוחק ואמר לאבי ואמו שאלו הם האורות של איילת השחר, אבל כשאבי ואמו נכנסו לישוב, הם גילו שהמבריח רימה אותם – הוא שלח אותם ישוב בתוך גבולות סוריה, שם הם נתפסו על ידי הצבא הסורי. ששון נכלא ואמו הוחזרה לדמשק. כשנשתחרר ששון מהמעצר, הם ברחו שוב, והפעם הצליחו להגיע לאיילת השחר. משם עברו להתגורר בבית השיטה, אבל בהמשך חיפשו ישוב בו מתגוררים עוד יוצרי סוריה, וכך הגיעו לשכונת התקווה בתל אביב.

שק האורז שנשאר מאחור

פרידה, אמי, נולדה בחאלב. אביה נפטר בינקותה, וכשהייתה בת 5, עלתה לארץ עם אמה ושבעת אחיה ואחיותיה. המשפחה הגיעה לארץ במסע רגלי, ועל פרידה בת ה־5 הוטל לסחוב את שק האורז, שהיה האוכל היחיד של המשפחה. כשהיה לה כבד, פרידה השאירה מאחור את שק האורז והמשפחה המשיכה במסע אל הגבול עם ישראל 3 ימים נוספים, ללא אוכל. המשפחה חצתה את הגבול לאחד מקיבוצי הצפון ומשם עברו לגור בשכונת התקווה בתל אביב – שם הכירו הורי ושם נולדתי אני.

אבל עוד לפני שהכירו הורי, אמי ושניים מאחיה נשלחו לפנימייה בירושלים. בגיל 16 יצאה אמי לעבוד בצביעת נעליים כדי לפרנס את המשפחה, וכהייתה בת 18 נפטרה אמה. למעשה, אמי מעולם לא למדה לבשל אוכל חאלבי, כיוון שעזבה את הבית בגיל צעיר. היא התחתנה עם אבי בשידוך, כשהייתה בת 22 ואבי בן 33, ורק אז למדה לבשל מאמו של אבי, כך שהיא למדה לבשל את האוכל האופייני ליהודי דמשק: קילבת אל באשה (הערת המערכת: יש המכנים אותם כביבאת אלבאשא), קִיבֶּה בורגול עם בשר וצנוברים מטוגנים, לחמא בעג'ין, מעודה (מרק עם תפוח אדמה ובשר), מרק חאמוד ועוד. היא הכינה גם מתוקים כמו באלטה (הגרסה הסורית למלבי) ומעמולים עם תמרים ואגוזים שהייתה מעצבת בתבנית מעץ ושומרת בקופסאות של אבקת כביסה קלין.

קִילבֶּת אל באשה – קובה אורז ובשר סורית

את הקִילבֶּת אל באשה – קובה אורז ובשר שפירוש שמן הוא "קציצות המלך", מכינים במשפחה שלי רק בחגים, יחד עם קציצות פראסה. לטעמם של הילדים שלי, הקציצות האלה קשות והם לא מתחברים לטעם החמצמץ, אבל עבורי, הטעם של הקציצות האלה הוא טעם של חגים. ביס אחד מהן מחזיר אותי לבית הורי, לימים הקדחתניים של ההכנות לפסח: הנקיונות לחג התחילו מיד כשנגמר פורים, ובמשך חודש כל הבית היה "על גלגלים", כל הבגדים אווררו על החבלים והארונות הדיפו ריח של נפטלין. אותנו, הילדים, היו מושיבים לטחון את האורז לקציצות במשך שעות. כן, הקציצות האלה לא קלות להכנה – אבל בעיני הן שוות את העבודה הקשה, דווקא בגלל הטעמים הרעניים והלא שגרתיים והמרקם הנגיס שלהן.