שניצל, מרק וכרובית של עליזה

אריאלה מספרת שבביתה של אמה, עליזה, אוכלים רק ארוחה אחת ביום – מבוקר ועד ערב. אין ספק שתקופת הצנע שעליזה ומשפחתה חוו השפיעה עמוקות, שכן מבוקר ועד ערב עליזה מכינה מטעמים וריח הבישולים פוקד את ביתה. חיוך שלא חש מפניה עולה ברגע שריחות התבלינים והטיגון פוקדים את הבית, ובמשפחתה מתקיימות ארוחות משפחתיות מרובות סועדים, שנהנים מתבשיליה הנהדרים כגון, מרק, שניצל וכרובית מטוגנת.

עליזה נולדה בתוניס (בירת תוניסיה) ב-1937. ילדותה התאפיינה בחוויות רגילות לגילה, משחקים עם בני גילה, התרוצצות לכל מקום ומשפחה מרובת ילדים המוכרת בכל העיר. כאשר הגרמנים הגיעו לצפון אפריקה, סגנון החיים אשר היה מוכר להם נפסק. אחיה נלקחו לעבודות כפייה, כבודם ורכושם נלקח והם עברו לחיות במנוסה מתמדת. כל יום היה התמודדות בפני עצמו. פעמים רבות הם שרדו רק הודות לתושבים המקומיים שעזרו להם להסתתר. היו לילות שבהם אביה של עליזה החביא אותה ואת אחיה בחביות עץ, מאחר שלא היה מקום מסתור אחר.

אחיה הגדול שרד במהלך המלחמה פציעה קשה בעקבות מפגש לא צפוי עם חייל גרמני – מאורע אשר חיזק את אמונתם באלוהים (שלא נחלשה לרגע).
בתום המלחמה אחיה הגדולים נשלחו לצרפת לצורך הכשרה מקצועית ועלייה לארץ ישראל, תהליך אשר לווה על ידי הסוכנות היהודית.
עליזה, שנותרה עם אמה החולה ואביה שנאלץ להיות המפרנס היחידי, טיפלה באחיה הקטנים. הם התקיימו במחסור גדול מאוד בתקופת ההמתנה שלהם לעלייה לישראל וסבלו מעוני חמור.
לפני העלייה שהו בתקופת מעבר באיטליה, עד אשר הסוכנות היהודית אישרה להם סופית לעלות בשנת 1956. לצערם של עליזה ומשפחתה, אביה נפטר ולא זכה לעלות לארץ ישראל. בתקופת ההמתנה לעלייה עליזה הכירה את בעלה זכרונו לברכה. כשהגיע זמן העלייה לישראל הוריו של בעלה חיכו להם בבאר שבע, ומאז עליזה ומשפחתה גרים בעיר.

המתכון לקוח מתוך הספר "טעם של פעם – סטודנטים מבשלים עם ניצולי שואה", פרויקט של הלל ישראל בתמיכתה של קרן ג'נסיס, שחברו יחדיו במטרה לעודד שילוב של סטודנטים דוברי רוסית בפעילות של ארגון הלל בקמפוסים ברחבי הארץ. הספר הוא יוזמה של סטודנטים ממרכז הלל באוניברסיטת בן-גוריון, אשר במהלך עבודתם עם ולמען ניצולי השואה, החליטו להפיק ספר בישול המכיל מתכונים שאותם משחזרים ניצולי השואה ממטעמי ילדותם בבית אבא ואמא.

המתכונים מובאים כפי שנמסרו על ידי ניצולי השואה. ייתכן שישנם מתכונים שאינם כשרים או שהכמויות שמופיעות בהם אינן מדויקות, כיוון שערך השימור והרצון להיצמד לזכרונות כפי שהם, עמדו בראש סדר העדיפויות.