דגים בשמנת של חיה

חיה אדלר למדה מאמה להכין דג בשמנת והיא מעידה שעד היום היא זוכרת את הטעמים האלה.

חיה אדלר נולדה בצ'כיה, למשפחה דתית. בגיל 15 כאשר יצאה מביתה לעבר התכנסות של אנשים, נחטפה ונשלחה יחד עם אנשים נוספים לפולין. באותם ימים תושבי צ'כיה היו צריכים להסתובב עם מסמכי אזרחות. לחיה הייתה אזרחות, אך כשנחטפה לא היו עליה המסמכים, ולכן לא יכלה להשתחרר ולברוח מחוטפיה.
היא הגיעה לגטו רובלין, ובמשך זמן רב ניסתה לברוח משם, מאחר שידעה שרק הר אחד מפריד בינה לבין הארץ שלה. חיה חששה לבקש עזרה מהפולנים, מאחר שממשלת פולין הכריזה כי כל מי שמסגיר יהודי למשטרה, יקבל קילו קמח.
פעם אחת היא נתנה לגוי שרשרת כדי שייקח אותה כברת דרך, אך הוא ברח. בפעם אחרת, ניסתה להציע ליהודי אחר שפגשה לברוח ביחד. הם הלכו במשך יומיים רק בלילות ולבסוף הצליחה לחזור אל משפחתה. היא מספרת שזהו הנס הראשון שקרה לה במלחמה.

כעבור שנתיים, חיה עם הוריה ו-8 מאחיה נשלחו ברכבת לאושוויץ. שני אחים נוספים לא נשלחו לשם – מאחר שהיו במחנה עבודה בהונגריה. הם ירדו מהרכבת, והורו לזקנים לקחת את הילדים. חיה ואחותה הגדולה הלכו יחד, אביה הלך עם הבנים.

חיה הגיעה לאושוויץ בירקנאו עם אחותה. במשך 3 חודשים הן לא עבדו. סיפרו אותן, נתנו להן בגדים אחרים והיא מספרת שהיה קשה לזהות אנשים מוכרים בגלל איך שהם נראו. במהלך שהותה במחנה חיה חיפשה את אביה בן ה-54 ואת אמה בת ה-50, אך לא מצאה אותם.
החיים במחנה היו גיהינום עלי אדמות. חיה מספרת שפעם נכנסה למטבח כדי לקחת קצת ריבה והגרמנים תפסו אותה והיכו אותה בגבה.
כשהגיע החורף אמרו לה, לאחותה ולאנשים נוספים לצאת מהמחנה, ולקחו אותם לשדה נטוש. אמרו להם להתפשט ולקחו מהם את כל הבגדים. הם נשארו כל הלילה בשדה, ישנו על הדשא והתחממו בחום גופם של אנשים אחרים. בעודם יושבים שם, הם ראו משאיות מלאות באנשים שנלקחו למשרפות.
כעבור מספר ימים בשדה, הגיעו אנשים לקחת אותם לעבודה. הם ידעו שעבודה משמעותה חיים. בסלקציה הזו לקחו גם את חיה ואת אחותה לעבוד במפעל.
הם נסעו יומיים ברכבת כדי להגיע, ונתנו להם להתרחץ וגם בגדים ואוכל. לראשונה מזה זמן רב הם הרגישו שהם מקבלים יחס אנושי.

הם הגיעו למחנה קטן, והדבר הראשון שחיה שמה לב אליו היה שלא רואים שם משרפות. מאז הגיעה לאושוויץ, לא ידעה חיה כיצד היא נראית מאחר שבמחנה לא היו מראות. כאשר הגיעו למחנה הקטן, חיה ראתה את ההשתקפות שלה בחלון ונבהלה ממה שראו עיניה. כאשר הגיעו למחנה הם התיישבו על הרצפה, והגרמנים חשבו שהם אנשים חסרי כבוד בגלל זה. חיה מספרת שאפילו הם לא ידעו מה היה באושוויץ.

כאשר הם יצאו לעבודה, חיה ידעה שעבודה משמעותה חיים. משמעותה תקווה. כאשר היו באושוויץ, כל אחת הייתה מקבלת בתוך התה שלה חומר שעוצר את הווסת וחומר מרגיע. חיה חששה שאותו דבר יקרה גם במחנה החדש, אבל זה לא היה כך.
במחנה החדש, העבודה הייתה מחולקת לשבוע יום ושבוע לילה, וכל אחד קיבל מנהל עבודה שהדריך אותו. למזלה של חיה, מנהל העבודה שלה ושל אחותה היה נחמד ועזר להן להיכנס לעבודה.
פעם אחת, חיה התקררה מאחר שהם לא קיבלו בגדים חמים והחורף היה קר. היא ניגשה לקצינת האס.אס וסיפרה לה שהיא לא חשה בטוב. הגרמניה לא האמינה לה, קראה לה מתחזה ונתנה לה שתי סטירות לחי. לא הייתה ברירה, אלא לצאת לעבודה כרגיל.
כאשר חיה חזרה, מנהל העבודה ראה שהיא נראית רזה וחלשה. הוא אמר לה שהיא הולכת למות וסיפר את זה לאחותה. הוא לקח אותה לרופא, אבל הרופא לא אמר לה שום דבר. חיה ידעה שזה קשור לריאות, אבל לא ידעה מה לעשות. למחרת היום, מנהל העבודה לקח בקבוק של אנטיביוטיקה, ונתן לה בלי שאף אחד ידע.
במשך כל יום היא לקחה קצת מהתרופה והחלה להרגיש טוב יותר. מנהל העבודה השיג עבורה גם קצת אוכל חם, כמו תפוחי אדמה. חיה הייתה כל כך רעבה שהיא אמרה שזה האוכל הכי טעים שהיא אכלה אי פעם. לאט לאט היא החלה להבריא.

לקראת סוף המלחמה הוציאו את כולם ממחנה העבודה ולקחו אותם לצעדות, שאחר כך כונו צעדות המוות. הם הלכו במשך יומיים מבלי לאכול. ב-8 במאי עצרו בחווה. שם מצאו שק של גרגירים. הם היו כל כך רעבים, שהם אכלו מבלי לשאול שאלות.
בעל החווה מצא אותם וכעס מאוד. אבל כשראה כמה רעבים הם היו הוא התרכך ונתן להם אוכל נוסף.
בסופו של דבר נגמרה המלחמה. חיה, אחותה ושניים מאחיה ניצלו. היא עלתה לארץ באוניה ב-1949.

המתכון לקוח מתוך הספר "טעם של פעם – סטודנטים מבשלים עם ניצולי שואה", פרויקט של הלל ישראל בתמיכתה של קרן ג'נסיס, שחברו יחדיו במטרה לעודד שילוב של סטודנטים דוברי רוסית בפעילות של ארגון הלל בקמפוסים ברחבי הארץ. הספר הוא יוזמה של סטודנטים ממרכז הלל באוניברסיטת בן-גוריון, אשר במהלך עבודתם עם ולמען ניצולי השואה, החליטו להפיק ספר בישול המכיל מתכונים שאותם משחזרים ניצולי השואה ממטעמי ילדותם בבית אבא ואמא.

המתכונים מובאים כפי שנמסרו על ידי ניצולי השואה. ייתכן שישנם מתכונים שאינם כשרים או שהכמויות שמופיעות בהם אינן מדויקות, כיוון שערך השימור והרצון להיצמד לזכרונות כפי שהם, עמדו בראש סדר העדיפויות.