ספר זה מאגד בתוכו מתכונים שהועברו אלינו, אנשי המשפחה, על ידי הנונה שלנו, אסתר רפאל ז"ל, שבאופן מעורר השראה – כן כזאת היתה נונה שלנו – הצליחה להפגיש אותנו סביב שולחנות עמוסים בשפע מטעמי הבית שבו היא גדלה, בקורפו שביוון.
במשך שנים שמרה נונה את המתכונים לעצמה וכל מה שזכו האחרים ובמיוחד האמא שלנו, הוא לקחת חלק בהכנת האוכל. ביחד היו, אמא ונונה, מבשלות את זיכרונות בית נונה. נונה התעקשה לעשות הכול במו ידיה. היא תכננה את לוח זמני הבישולים ההכנות והיא זו שידעה את הכמויות ומהם הרכיבים הדרושים. הסדר במטבח היה ברור. נונה נותנת הוראות וכל הסובבים מבצעים. כך נדמה היה למתבונן מהצד שאמא עוזרת רק בהכנת המרכיבים וממלאת הוראות: "…תשטפי את הפראסה טוב טוב בהרבה מים…" / "…תערבבי בכף קרש…" / "…תוסיפי מלח – אין טעם פה…" / "…. תבדקי שאין חריצים בבצק, שיהיה חלק…"
כך נהגה נונה לפקד ביד רמה על הכנת המטעמים, שהיו עבורה, לא פעם, סתם תירוץ לבקש מכולנו להגיע לבקר ולהיות ביחד. אותם מטעמים, שהיו בסיסיים ופשוטים מאוד, תמיד היו בעבורנו הכי טעימים, כיוון שתובלו בהמון מחשבה, רגש ואהבה (וכן, גם בהמון שמן).
לימים, השעות הארוכות יחד, מניקוי הפראסה לקציצות החג ועד קיפול הדלעת בבצק הפריך והקישוט בקינמון וסוכר, הפכו לשעות של זכות וחסד, שבזכותן אמא ממשיכה את המסורת הקולינרית גם אחרי לכתה של נונה.
"לערבב יחד ולאפות. סקאפו"
כשהיינו מבקשים מנונה מתכון, היא היתה מעבירה אותו בשפה פשוטה, פרקטית וציורית. בהתנהלות היום יומית הדבר אפילו נראה היה טבעי. לדוגמא, אם רצינו להכין את פשטידת הגבינות של מרתה (חברתה של נונה), כך פחות או יותר היתה נונה מנחה אותנו בהכנתה: "…קמח אוסם תופח קטן / 3 ביצים או 4 תלוי בגודל / אחד יוגורט / אחד כוס שמן מהיוגורט שנגמר (גביע היוגורט היה כוס המידה של נונה. הזכרנו כבר פרקטית?) / אחת גבינה לבנה – מה שיש בבית -אפשר גם שעבר התאריך – זה יותר טעים / אחד גביע גבינות קשות – שאריות כמובן – שזה כל מיני זה טעם מיוחד / חתיכת המאירי / עוד קצת שמן וקצת מלח ואם רוצים קצת פלפל / לערבב הכול יחד ולאפות. סקאפו".
כך יצא, שהרבה פעמים המידות לא היו מדויקות וההוראות היו נשמעות קצת מוזרות למתבונן מהצד ("קמח כמה שתופס" / "שלוק של מים" / "אחורה של הכפית סודה לשתיה"), אך לנונה הדברים היו ברורים והיו, למעשה, הדרך המוכרת היחידה להכנת המתכונים. באותו האופן עברו המתכונים מיד ליד ותמיד היו הצלחה מסחררת.
נדמה היה למתבונן מהצד שאמא עוזרת רק בהכנת המרכיבים וממלאת הוראות:
"…תשטפי את הפראסה טוב טוב בהרבה מים…" / "…תערבבי בכף קרש…" / "…תוסיפי מלח – אין טעם פה…"
נונה היתה אישה חרוצה וצנועה. פעם אחר פעם ובעמל רב היתה אוספת אותנו סביב שולחן ודואגת שכולם יאכלו לשובע. מבחינתה, מספיק היה לראות אותנו נהנים ממעשי ידיה, אך לא פעם היו יושבי השולחן מברכים אותה בברכת "בנדיצ'וס מאנוס" שמשמעותה בלאדינו "ידיים מבורכות" וזו היתה המחמאה הגדולה ביותר בעבורה. ממש מזון לנשמה.
ספר זה, בנדיצ'וס מאנוס, מקבץ יחדיו את כל המתכונים של נונה, שחלקם היו רשומים אצל אמא, חלקם רשומים אצל רויטל וחלקם בכלל לא היו מתועדים באף מקום. אנו "תרגמנו" את המתכונים הללו ל"שפת המתכונים" והכל נעשה בעיקר כדי שנוכל לשמר את המסורת המשפחתית שנונה הנחילה לנו.
כך יצאנו לדרך…
אמא שלנו היקרה חגגה יום הולדת "עגול" וכנהוג לחגיגות ולשמחות, מגיעים עם מתנה. חיפשנו מתנה שתהלום את האירוע המיוחד, תרחיב את ליבה של אמא, תציף אותה באושר, ובו זמנית לא תהיה משהו חומרי ויקר ערך. אם נודה על האמת, המתנה הגדולה בחייה של אמא, זאת המשפחה ואת הערך הזה – ערך המשפחתיות – ינקה אמא מתוך התא הקטן והאינטימי, שנבנה על ידי נונה ונונו ז"ל, שאליו היו שותפים גם צדיק, אחיה הגדול ושמואל הצעיר. משפחת רפאל התרחבה במרוצת השנים ונוספו לה עוד שני דורות, אך היא עדיין נאחזת בשורשים ומתקשה לשחרר האחיזה וזאת מתוך ההבנה, שהערך של "להיות יחד" הינו החשוב מכל ויש בו משום הוכחה חיה
ונושמת להמשכיות שאחרי אותה מלחמה נוראה.
יחד עם אבא שבתאי, אהבת חייה, בנתה אמא את התא המשפחתי שלה והם גידלו אותנו באהבה, צניעות, מסירות ותמיד בהלימה למציאות. כולנו מחכים לאותן ארוחות בערבי שישי או לארוחות שבת בצהריים, אשר הופכות לבילוי משפחתי ארוך ומתמשך, סביב שולחן מטעמים, מעשה ידיה של אמא: דגים, פיז'ון עם ביצים חומות, פסטל בשר,
פלפלים ממולאים באורז ועוד. תמיד – אבל תמיד – ישנה תחושה שלפי הכמויות צפויים להגיע עוד אנשים, שכן אמא מכינה הכול בשפע ובאהבה והבית פתוח לכולם, בדיוק כפי שעשתה נונה.
הכל התחיל בחמין
כשאמא ואבא נסעו להודו ובשבת בצהרים נפגשנו יחד, שלושת האחים ומשפחותיהם, סביב חמין של חורף, למפגש משפחתי. כשהגענו לקינוחים ולתה עם הנענע התחלנו להעלות אפשרויות למתנת יום הולדת, אשר תהווה ציון הולם ליום הולדת מיוחד שכזה. בפשטות ובאופן די מיידי העלנו את האפשרות להגשים לאמא חלום, לאסוף את המתכונים של נונה ולערוך אותם לכדי ספר. כאן המקום להסביר, שהמאכלים של נונה, ששנים רבות המתכונים שלהם היו שמורים רק אצלה, היו תמיד העוגן בעבורנו. כשהיה מגיע ראש השנה ידענו בדיוק וחיכינו בציפייה למה שיוגש אל השולחן. כשהגיע הפסח ידענו תמיד שאל השולחן יגיעו המאכלים שכולם אוהבים, לצד המאכלים המסורתיים, אשר אין השולחן מושלם בלעדיהם. אמנם, עם השנים, נונה לימדה את המתכונים שלה, אך מעולם הם לא נאספו, בצורה מסודרת, לכדי יצירה אחת. ידענו שזו המתנה המושלמת!
די בהתחלה, עוד בזמן גיבוש הקונספט, גילינו שהמשימה לא פשוטה. בין היתר נסחפנו לכדי שיחות ארוכות והתלבטויות בשאלה, האם לשמר את שפתה של נונה ואת הפשטות שבעשייה או להשתדל לתרגם את המתכונים באופן שיהיה ישים לכולם. בחרנו בדרך השנייה מתוך אמונה וידיעה שאת טעם ידיה של נונה לא ניתן לשחזר במדויק. הבנו, שכל אחת ואחד מאתנו יקבל את המתכון הבסיסי ובאופן אישי יטביע בו את חותמו.
הכנת הספר היתה עבורנו דרך מיוחדת מאוד. היו בה המון רגעים של משפחתיות, שיחות אינסופיות, ימים של צילומים, הכנות רבות ושעות של היכרות, דרך טעמים וריחות. היתה זו לנו חוויה חד פעמית של אחים ובצידה התוצר, הספר הזה שהפך גם שכרנו שלנו.
להכנת הספר היו עוד שלושה שותפים: אבא, רמי ורוני שבדרכם השקטה אפשרו לנו להפוך חלום למציאות.
חיים, רויטל ואסף.
