הבֱּלִיחַת שהפכו לחלק מהמשפחה

מי אנחנו?

אסי חיים
נולד בנתניה ב-1972. עיתונאי וצלם, עורך בכיר ב"ידיעות אחרונות". יוצר הבלוג “המורדים” שבו תיעד עשרות בעלי בתי עסק ותיקים שמתעקשים לשמור על החנויות שלהם כמו פעם. אסי הוא גם בין יוצרי הספר "חדרוכל – סיפורים / מתכונים / קיבוץ" (הוצאת לאנצ’בוקס, 2012) שתיעד את המנות המיתולוגיות מחדרי האוכל בקיבוצים. על כריכת הספר שהיה לרב מכר וזכה בשבחים רבים נכתב שאסי אוהב אוכל ביתי שנעשה מכל הלב. אסי עדיין עומד מאחורי המשפט הזה ומוסיף שהוא גם אוהב לבשל אוכל שכזה: "בעיקר את מה שלמדתי מאימא שלי שהיא בשלנית אמיתית".

שירית זקס-חיים
נולדה בירושלים ב-1972 וגדלה בראשון לציון. יועצת ארגונית ומאמנת נפשית שעובדת בעיקר במגזר העסקי ומלווה עסקים, מנהלים וגם אנשים פרטיים. במטבח המשפחתי אחראית שירית בעיקר על הכנת הסלטים והקינוחים ומתפקדת כסו-שף של אסי ("אין לי ברירה") כשמכינים ארוחות למשפחה ולחברים.

"מזל שיש לנו גם את הצד המצרי, שם האוכל יותר פשוט להכנה. המאכל האהוב ביותר על הילדים הוא בליחת – קציצות בשר אווריריות ברוטב עגבניות פיקנטי. סבתא שלי בלה, שנולדה באלכסנדריה הסבירה שאת שמן הקציצות קיבלו בגלל הצורה שלהן – הן מזכירות תמרים, שזה בלח, בערבית מצרית".

אסי חיים

הילדים:
יהלי, בן 17 וחצי. בוגר כיתה יב׳. פעיל בצופים ובעל אוסף מרשים של נעליים, שאותן הוא גם מעצב בכשרון רב. לאחרונה, החל לעצב גם חולצות. יהלי אוכל הכל ואוהב לנסות הכל. זה היה ברור להוריו שכך יהיה כבר מאז שהיה תינוק שכן המילה הראשונה שיצאה מפיו לא הייתה אבא או אימא אלא עוגה.
דורון, בת 13 וחצי. מסיימת כיתה ח׳ ומאוד מתרגשת לקראת העלייה לתיכון. דורון, כמו אחיה הגדול, פעילה בצופים. שלא כמו אחיה, היא בררנית מאוד באוכל אבל זה לא מפריע לה להיכנס למטבח ולנסות לבשל ולטעום. מבחינת אבא אסי, דורון היא דור ההמשך הקולינרי והוא מנסה ללמד אותה כמה שאפשר את רזי המטבח המשפחתי. יותר מכל היא אוהבת לאפות אבל אבא אסי מנסה לשכנע אותה גם לבשל.
זהר, בת 9 וחצי. והיא אוהבת לשיר, לשחק ולרקוד. מבחינתה, האוכל ניצב במקום נמוך מאוד בחשיבותו. לדעת הוריה, זו כנראה גם הסיבה שזוהר אוכלת הכל.

היכן הצטלמנו?

מתגוררים בגבעתיים בדירת חמישה חדרים בשכירות. במקביל משכירים את הדירה האהובה שלהם בתל אביב שנאלצו לעזוב כי המשפחה גדלה. "בגבעתיים המטבח קצת גדל, ויש יותר משטחי עבודה. זה חשוב!! גרנו במשך שנים בתל אביב. אבל היא הייתה מעבר ליכולתנו הכלכלית אז בחרנו בגבעתיים, שהיא הכי קרובה פיזית ונפשית. בשנים האחרונות יש בעיר התעוררות מגניבה וסצנה שוקקת של ברים, אוכל ומקומות שווים, וזה כיף אף שאנחנו כמובן משתדלים במקביל לבילוי המקומי לנסות את כל המסעדות המומלצות בתל אביב. בכל זאת, הן במרחק 10 דקות בלבד מהבית על האופנוע". מספרים אסי ושירי.

המטבח שלנו

שירית באה מבית ארגנטינאי, וארוחות בבית הוריה כוללות הרבה בשר. אבא של שירית הוא מלך האסאדו, והגריל אצלו בבית עובד שעות נוספות. ”לאחרונה, חשבנו אולי להפחית קצת את כמות הבשר שאנחנו אוכלים, ואפילו – השם ישמור!! – לנסות טבעונות. אבל זה קשה“, אומר אסי. ”בוודאי שעם הריחות מהגריל ומול הנתחים המופלאים שמשיג אבא של שירית“.
גם אצל אסי הבשר תופס נתח מרכזי במטבח המשפחתי. אימא שלו עלתה לישראל מכורדיסטאן, ואבא שלו הגיע ארצה ממצרים. מדובר בשני מטבחים מפוארים, ואסי מעיד על כך שמשניהם למד רבות וקיבל והשראה.

המטבח הכורדי מורכב בעיקר מכופתאות עשוית סולת או אורז, ממולאות בשר בתוך מרקים מגוונים. אצל אסי במשפחה קוראים לזה כיפתה. למעשה, לכל אירוע או מועד יש את הכיפתה שלו. בימי חול מגישים לשולחן כיפתה חלייה במרק אדום בסיסי, ביום שישי מכינים כיפתה חומסה – כופתאות במרק ירקות עשיר בטעם חמצמץ – “מעדן!”. בחג הפסח עושים כיפתה ארזה, כיפתה מאורז (שכן סולת זה חמץ) ובמילוי בשר במרק צח ולכבוד שבת – כיפתה מיוחד: כל אחד מקבל כופתאה אחת גדולה שמתבשלת במשך לילה שלם על הפלטה.

”הבעיה הגדולה היא שמדובר במלאכה מפרכת". אומר אסי "את סודות הכנת הכיפתה למדתי מאימא. כשהיינו בשליחות במיאמי והתגעגעתי לאוכל שלה. לא לאט צברתי ניסיון בהכנתן. ובכל זאת, מדובר בעבודה קשה ממש. אני זוכר את סבתא נרג'ס יושבת על דרגש קטן עם מגש נירוסטה עגול ענק מתחתיה, ובעבודת נמלים מכינה כופתאה אחרי כופתאה ומניחה אותן במגש ענק במעגל שהולך ומתמלא עד שהכיפתה האחרון מונח במרכזו. משם היא הייתה ממשיכה להכנת המרק כשכולנו מחכים בעיניים גדולות ומזילים ריר רק מהריחות הטובים. בקצב החיים שלנו היום די קשה להכניס אותן למטבח המשפחתי, ואנחנו סומכים על אימא שלי שמדי פעם מפתיעה אותנו עם סיר חם ומלא בכל טוב“.

מתכון הבית – בֱּלִיחַת

מזל שיש לנו גם את הצד המצרי, שם האוכל יותר פשוט להכנה ומככב במטבח המשפחתי שלנו. המאכל האהוב ביותר שהילדים דורשים לפחות פעם בשבוע הוא בליחת. מדובר בקציצות בשר אווריריות שנחות ברוטב עגבניות פיקנטי. סבתו של אסי, בלה, שנולדה באלכסנדריה שבמצרים ועלתה לישראל בשנות ה-50, הסבירה לו שאת השם קיבלו הקציצות בגלל צורתן שמזכירות תמרים (בלח, בערבית מצרית). מיד כשהן מוכנות הן עוברות לצלחות ומוגשות כמנה ראשונה עם לחם לבן של פעם, שיהיה עם מה לנגב את הרוטב החריף. אפשר, כמובן, להגיש גם עם אורז כמנה עיקרית.

למתכון לחצו כאן