במשפחה שלנו משפחת ברגשטיין (הר-אבן) המסורת הקולינרית חיה בזכרוננו ומועברת מדור לדור. זכרונות הקשורים לאוכל מעוררים אצלנו רגשות מיוחדים: אהבה, חום וגעגוע. אצלנו, כמשפחה שורדת שואה, זה גם מזכיר עולם שאיננו עוד.
יש לי געגוע לאמא ה"פולניה" שלי , רגינה שוורץ, שידעה להביע אהבה בחיבוק ונשיקה. שדאגה להזנה רגשית בהכלה ובהאכלה. אמא שלי – רגינה, שזה מלכה בפולנית – אכן היתה מלכת המטבח! אני גדלתי במטבח הזה, שהיה שופע ריחות וטעמים. מטבח של מאכלים ומאפים, טעימים, צבעוניים ומוקפדים. תאווה לעיניים ולחיך.
זכרונות הילדות שלי לוקחים אותי לתמונות יומיומיות שיגרתיות. כל יום, כשחזרתי עמוסת חוויות מביה"ס, קידמו את פני – עוד לפני החיוך והחיבוק של אמא – ריחות התבשילים שהתפשטו בחלל חדר המדרגות. ידעתי שעל השולחן במטבח מחכה לי ארוחת צהריים חמה ומנחמת.
כשבגרתי, וכבר הייתי בעלת משפחה וילדים, לא קיבלנו היתר יציאה מביתה אם לא טעמנו מהמטעמים שהכינה ואם לא לקחנו "צידה לדרך". לשמחתה, הנכדות המשיכו את המסורת, ובדרך חזרה הביתה מהאוניברסיטה, עברו אצל סבתא רגינה, כדי לספר חוויות ולהתענג על התבשילים המפורסמים שלה.
לקראת שבת אמא שלי היתה טורחת במטבח – אופה רוגלעך קטנים מגולגלים בצורת סהר, במילוי קינמון וצימוקים, ומשאירה מאורכים את אלה שמילאה בקקאו, בשביל הילדים שלא אהבו קינמון.
כל היום והערב היתה טורחת. כשהצלחות היו ריקות והגיעה שעת הקינוח, רק אז היתה מתישבת עם כולנו לשיחה ערה שהתנהלה סביב השולחן , עם כוס תה חם וקוגל האטריות המסורתי , שנאפה בסיר פלא והיה עשיר, מתוק ו"שזוף" כמו שכולנו אהבנו.
היום, אילו יכולתי , הייתי שמחה לספר לאמא שלי שהשושלת לא נותקה והמסורת ממשיכה ולא רק אני "נושאת את הדגל". הילית גלפז הנכדה הבכורה – בשלנית בחסד. היא מבשלת את קציצות הבשר והאורז ברוטב אדום בגירסה משודרגת שנקראות "קיפודים".
לימור וולף, הנכדה הצעירה, היא אופה מוכשרת, שמכינה כל שבת חלה מתוקה ועוד מיני מאפי שמרים.
והדור הרביעי, הנינות נעם ועמית, גם הן ניחנו בכישרון המשפחתי. כולן בשלניות מעולות, שאוהבות את המטבח בדיוק כמו אמא שלי – סבתא רגינה .
