מניה רוקמת תרנגולות. צילום: טליה תדהר צפרוני
מניה רוקמת תרנגולות. צילום: טליה תדהר צפרוני
סיפור

מניה רוקמת תרנגולות

"תרנגולת זו חיה נהדרת. כל כך נהדרת שלא צריך לזרוק כלום. מתרנגולת אחת אני עושה שישה מאכלים שונים"

שנת 1962, רחוב שמשון בחיפה.

לפעמים אני חוטאת בשיטוטים אסורים בחורשה מול הבית בכרמל. למה? כי היו עצי אורן עמוסי אצטרובלים ובתוכם מלא צנוברים בעלי קליפה שחורה, שבמכת אבן כבדה מתפצלח ומתגלה צנובר נקי.

חברה שלי טובה'לה שווייצר היא זו שאיתה אני מבלה את רוב זמני ביערות האסורים סביב הבתים שלנו. אחרי שאנחנו מתעייפות אנחנו הולכות לביתה או לביתי לנשנש משהו, לשתות ולהתעסק בענייני בנות. עד הצנובר הבא.

באותו יום חמישי הולכות אליה, נכנסות למטבח בריצה.

מניה, אימא של טובה'לה, היא במקצועה תופרת. תופרת "הוט קוטור", שמלות לפי מידה לעשירות הכרמל וחיפה רבתי.

ואני, אני לא נושמת, נדהמת אל מול מחזה מזוויע…

באותו היום מניה תופרת עור של תרנגולת עם חוט ומחט. מה ילדה בת שש יכולה לחשוב?

ילדה שהתרבות הגסטרונומית של המשפחה שלה היתה תמהיל של אליטיסטיות קולינרית, גאווה של מטבח צרפתי עילי, עריכת קניות מושכלת, בחירה עם פינצטה של "פרודוקטים" אצל מתמחים בתחומם. לא היה כלום בין החיפוש אחרי דג או נתח סינטה לרוסטביף של שבת ולקניות "פושטיות" בחנויות שכונתיות.

לא קונים איפה שמוכרים קרפיונים גוססים אחרי זפטה בראש. עושים קניות אצל הקצב השכונתי או ירקות במאחורה של הטנדר החבוט.

אני שואלת את מניה בתמהון, את תופרת בגדים מתרנגולות? אמרה "לא לא לא, אני רוקמת את העלזאלע לשבת".

להשלמת הטראומה, על השולחן שוכבת גופה עירומה של תרנגולת, לידה בקערה נחות רגלי תרנגולת צהובות עם ציפורניים חדות וארוכות, קערה עם כמה צהובים של הביצה ולידם ראש כרות של תרנגולת לא מחובר לכלום, עם כרבולת שמוטה ועיניים פקוחות לרווחה. מסביב על נייר עיתון מונחות נוצות לבנות ומקצתן אדומות מדם.

בקיצור המניה הזאתי באותו רגע נראתה לי כמו מינימום ג'ק המרטש על סטרואידים. דווקא חיבבתי אותה קודם את מניה ופתאום הבנתי שצריך לברוח מהר ורחוק פן אהיה חלק מזירה של ביתור גופה, חיבורה מחדש אם חוט ומחט ובסוף אולי, אפילו די בטוח, גם אוכלים את הנבלה.

מניה, שרואה כנראה את החלחלה שלי, צוחקת ואומרת לטובה'לה שני משפטים ביידיש, מוזגת לי פטל נותנת לי איזה ביס מתוק ופוקדת "שבי".

ואני מרוב פחד יושבת.

ואז היא מספרת ככה:

"תרנגולת זו חיה נהדרת. כל כך נהדרת שלא צריך לזרוק כלום. מתרנגולת אחת אני עושה מרק מהעצמות הגרון והכנפיים, את הכבד לטובה'לה בשביל ברזל, שמאלץ מיט גריבאלך שזה חלק מהעור יחד עם הטוסיק של תרנגולת, צלי ושניצלים מהפולקלך ומהחזה, וגולת הכותרת העלזאלע… כיס עשוי מעור המנוחה שנתפר בקפידה ממולא בקמח, שומן, הפופיק, והרבה בצל מטוגן ואז לסיר החמין ביום שישי. ומהרגליים אני מכינה רגל קרושה".

ועכשיו התחיל התיאור הגרפי של "איך הגענו עד הלום":

"ביום חמישי, לא לפני שמונה בבוקר, יורדים לשוק תלפיות. במרתף עובדים סוחרי התרנגולות ויש שם שני שוחטים כדי שיהיה כשר וגם שלא תסבול התרנגולת", אמרה מניה. "אצל יהודים שוחטים באהבה". מסבירה שהתרנגולות בתוך כלובים מברזל, ואני שואלת, איך את בוחרת? "אהההה", היא אומרת, "אני מכניסה את היד וממששת לה את הבטן. אם אני מרגישה שהיא (התרנגולת) מבשלת ביצים אני בוחרת בה".

ואז מה?, אני שואלת, "אז", מספרת מניה, "אני קוראת למוכר אומרת לו דאס (את זאת), והוא צועק 'שוייחט קים אהער', מגיע ההוא עם סכין קטנה לוקח את הנבחרת וחותך בדיוק איפה שלא מרגישים". איך לא מרגישים, אני שואלת? ומניה עונה, "תרנגולות, יש להן ראש קטן, לא חושבות לא מרגישות. לפעמים", מספרת מניה, "התרנגולת זזה גם כשהיא בלי ראש", ואני מרגישה חלושס ושיש מצב עוד רגע שגם תבשל אותי.

מניה מספרת שהיא אומרת למוכר "אויס אובר נישט באַזייַטיקן די פעדערן" (לנקות אבל לא למרוט נוצות).

למה ככה?, אני שואלת. "כדי לא לקלקל את העור", היא אומרת, "אחרת איך אעשה עלזאלע לשבת? אם יש חורים בעור המילוי נוזל".

אומרת לי "גיי, גיי שוין אהיים (יאללה לכי הבית) לכי לפרנסזה אתם לא אוכלים כמונו".

לי יש בכלל אבא פולני שבא מאוזורקוב בואך לודג', אני מאמינה שהחשקים שלו לאוכל מבית אימא מדוכאים לגמרי ע"י קבוצת אמזונות פריזאיות שמקיפות אותו באסרטיביות קולינרית, ולא, הוא לא מעז לקטר על המנות הצרפתיות שהתבשלו אצלנו בסירים.

לדעתי בשקט בלילה בחלום אם היה מסתייע היה גר קצת בסירים של מניה.

אבל אני, יש לי עוד שאלות…

תגידי רגע, מניה, כמה רגליים יש לתרנגולת? "נו… גיט… שבי עוד רגע. לתרנגולת יש שתיים רגליים אבל בקערה שלי יש עשרים. יודעת למה? כי ככה… אצל המוכר של התרנגולות יש קונים כאלה שלא רוצים רגליים לא מכינים גאלה (רגל קרושה), אז הוא מוכר לי קילו רגליים בלירה.

את הכבד, הלב והפופיקל הוא עוטף בעיתון ושם בתוך הבטן של ההין (תרנגולת)".

והצהוב של הביצים?

"אהההה, זה מזה אני עושה עם בצל מטוגן טעים למשה". (בעלה)

ואיפה הלבן של הצהוב הזה? ואז הבנתי שאני מגזימה ממש… מניה אמרה, "די להיום".

"גיי הביתה".

ולי אין מנוחה.

לא הייתי בטוחה שאני מאמינה לה. עדיין יש לי ספקות לגבי התפירה של עור של תרנגולות.

חוצה כביש ואני בבית.

יום מכונן עבר עלי. בהתחלה הרגשתי שלא אוכל לאכול יותר עוף לעולם.

כשנכנסת למטבח המתוקתק שלנו ומספרת את הסיפור, אף אחד לא מתעלף מהפתעה.

אימא שלי אומרת "נו טוב, למדת שיעור על גלגל החיים. טעמת משהו?".

לא, וגם לא רוצה. אני מוצפת בתערובת של בחילה, גועל, סקרנות ופחד, אבל בערך תוך שעתיים עובר לי…

באותו הערב מכינים אצלנו בבית ארוחת ערב של קרפים דקיקים שכדי להכין אותם כהלכה משתמשים בקמח כוסמת ששולחים לנו מפריז. כל אחד מקבל אחד מלוח מגולגל עם גבינת "לה וואש קירי" (גבינת פרה צוחקת) פרוסות עגבניות ומקושקשת בחמאה, והשני מתוק עם חמאה וסוכר או ריבת משמשים (שבשביל הארומה תמיד מערבבים בה כוסית ליקר קוואנטרו לטובת הזיכרון של איזה מגדנייה פריזאית ידועה שעד היום מייצרת ריבות של הביוקר). וכל הטוב הזה בא עם כוס חלב פושר.

אחורי זה אני מרגישה נפלא.

לא שוכחת את המראה של מניה רוקמת עוף וגם הסיפור לא נעלם, פשוט הכל נכנס למגירה של פולקלור אכיל ויש לי שידה עצומה של מגירות כאלה.

וכל זה קרה עוד לפני שאני חווה את הטבח, החיתוך, הטחינה, הבישול והריח של קרפיונים ששחו באמבטיה של מניה לפני החגים.

וכן יש לה סוד,הבגפילטע תמיד היא מכניסה ארבעה פתיבר, בשביל המתוק. רק לא בפסח כי זה חמץ.

Talia tidhar zifroni .מניה רוקמת תרנגולות
מניה רוקמת תרנגולות. צילום טליה תדהר צפרוני

המתכון הועלה במסגרת קורס תיעוד סיפורי אוכל של FOODISH ו"באים לטוב" – מערך ההתנדבות של אזרחים ותיקים.

תגובות
תודה,
התגובה שלך תתפרסם בקרוב (בכפוף לאישור המערכת).
*שמנו לב שחסרים כמה פרטים קטנים להשלמת הפרופיל שלך ב־FOODISH, אפשר להוסיף אותם בקלות בעמוד המשתמש שלך.