שמי לילי נועם. נולדתי ב־1942 בצ'יויטלה דל טרונטו, מחנה שבויים בפאתי רומא, בו האיטלקים החזיקו שבויים בריטיים.
סבא רבא שלי מצד אבי, יהודה לביא, הגיע לטריפולי במאה ה־17. הוא היה צאצא למשפחה של מגורשי ספרד שישבה בגיברלטר, רב מכובד בקהילה, שהחליט לעלות לפלשתינה. האונייה בה הפליג עגנה לחניית ביניים בטריפולי, וכשירד לטייל בסביבה הוא מצא קהילה יהודית מוכה וחבוטה אחרי פרעות – ללא בתי כנסת או ספרי קודש. הוא החליט להישאר בטריפולי ולשקם את הקהילה. כיוון שגיברלטר הייתה תחת שלטון בריטי, סבא רבא שלי נחשב לנתין הממלכה הבריטית – וכך גם צאצאיו, כולל אבי.
רומן אסור בן 10 שנים
הורי נפגשו כשהיו בני 16, אבל הוריה של אמי התנגדו לנישואין. אמי גדלה במשפחה מאוד עשירה – אמה הייתה סוחרת תכשיטים, ודודה היה פרנס הקהילה היהודית. ארבעת אחיה הגדולים של אמי מתו בינקותם ולכן המשפחה גידלה אותה כנסיכה – היא התחנכה בבית, עם מורים פרטיים, ומעולם לא נדרשה לעבוד. הוריה חשבו שאבי, שהיה חייט, הוא לא שידוך ראוי לבתם – וכך הזוג הצעיר שמר על הקשר ביניהם בסתר במשך 10 שנים, עד שאמא של אמי נפטרה.
הם התחתנו בנובמבר 1941, וזמן קצר מאוד אחרי שנישאו, מוסוליני עלה לשלטון והורה לאסור את האזרחים הבריטיים שחיו באיטליה ובטריטוריות האיטלקיות – כולל לוב – ולהחזיק בהם כקלף מיקוח מול הבריטים. כיוון שלהוריי הייתה אזרחות בריטית, הם נלקחו לנפולי ומשם לצ'יויטלה דל טרונטו, מצפון מזרח לרומא, שם היה מבצר עתיק, בו רוכזו כ־350 משפחות. החיים במחנה הזה היו נוחים יחסית – השבויים קיבלו אוכל וחבילות מהצלב האדום, יכלו לקיים חיי קהילה ולהתפלל ואפילו הקימו מעין בית ספר מאולתר לילדים. הם גם זכו לטיפול רפואי – אני נולדתי במחנה ב־22.8.1942 בלידה ארוכה וקשה מאוד, שבמהלכה אמא שלי דיממה הרבה, עד שאיבדה את ההכרה. הנשים שניסו לסייע בלידה ביקשו עזרה מהשומרים, ואמא שלי פונתה לבית החולים ואושפזה שם למשך חודש, עד שהחלימה. שם נולדה גם אחותי הקטנה, ב־2.4.1944.
התינוק האבוד
בנובמבר 1943 גרמניה פלשה לאיטליה, ובאפריל 1944 ממש אחרי שאחותי נולדה, הועברנו לגרמנים. נשלחנו למחנה מעבר למשך עשרה ימים ובמאי 1944 הגענו לברגן בלזן. הנשים נשארו עם הילדים, ואת הגברים לקחו לעבודות כפייה למשך שלושה חודשים. הסתבר שנתנו להם לעשות חפירות ולהניח פצצות בקו החזית, והם חזרו משם רזים וחולים. אחרי שחזרו, הגברים הוחזקו בנפרד בעבודות כפייה – אני לא יודעת בדיוק במה, אבל מהסיפורים ששמעתי מקרובי משפחה אחרים אני יודעת שהם הועסקו בפינוי גופות – אבל הורשו להתראות עם המשפחות לשעה־שעתיים מדי ערב.
"האוכל שקיבלנו בברגן בלזן היה פרוסת לחם ומרק, אבל בגלל ששמרנו על כשרות, הרבה יהודים מלוב לא אכלו את המרק, אלא החליפו אותו עם יהודים אחרים, שפחות הקפידו, תמורת עוד לחם"
אמי הייתה אישה אמיצה. יום אחד הגיעה למחנה משאית מלאה בתינוקות בוכים, שפשוט ערמו אותם אחד על השני. בלי לחשוב, היא לקחה את אחד הילדים, הניקה אותו והרגיעה אותו. היא תכננה להחביא אותו ולהניק את אחותי הקטנה ואותו במקביל , אבל הנשים האחרות חששו שיגלו שהיא הצילה את התינוק ויהרגו את כולן, ולחצו עליה להחזיר אותו למשאית. אני לא חושבת שהיא הייתה מצליחה להניק שני תינוקות, אבל אמא לא שכחה את התינוק הזה, ולא הפסיקה להתייסר על זה שהחזירה אותו למשאית.
במשך כל השנים במחנות, אמא שלי נשאה על גופה את התכשיטים שלה. לפני שהורי גורשו מטריפולי לאיטליה, היא הספיקה לתפור לעצמה אבנט – חגורת בד רחבה – עם כיס פנימי שבתוכו החביאה את התכשיטים שקיבלה מהוריה – תכשיטים שהיו שווים הון, כיוון שאמה הייתה סוחרת תכשיטים. היא לבשה את האבנט לאורך כל המלחמה וסיכנה את חייה כדי להציל אותו – כשהגיע הזמן לצאת מצ'יויטלה דל טרונטו למחנה המעבר, אמי הורידה את האבנט כשהתלבשה ותלתה אותו על מחיצה שהייתה בחדר. היא נזכרה בו רק כשכבר עלתה על המשאית למחנה המעבר. שניות לפני שהמשאית יצאה לדרך, אמי קפצה ממנה ורצה להציל את האבנט, למרות שעל המשאית היו איתנו חיילים חמושים; שנים אחר כך, התכשיטים שבאבנט הזה פירנסו אותנו ואף הצילו את חייה של אחותי.
התנאים בברגן בלזן היו קשים מאוד – הגברים עבדו קשה ימים שלמים ללא אוכל ומים ונאלצו לשתות את השתן של עצמם. אנשים מתו כמו זבובים מטיפוס. האוכל שקיבלנו היה פרוסת לחם ומרק, אבל בגלל ששמרנו על כשרות, הרבה יהודים מלוב לא אכלו את המרק, אלא החליפו אותו עם יהודים אחרים, שפחות הקפידו, תמורת עוד לחם.
בנובמבר 1944, לקראת סוף המלחמה, הבריטים התקדמו לתוך גרמניה והגרמנים פינו את ברגן בלזן. אותנו העבירו יחד עם השבויים הבריטים למחנה בשם ביברך־ריס. המחנה הה שימש, כנראה, כבית הבראה לקצינים נאציים והתנאים שם היו טובים יותר – שוב קיבלנו חבילות מהצלב האדום והייתה לנו גישה לבדיקות רפואיות. עם תום המלחמה, הבריטים שיחררו את ביברך־ריס והפכו את המחנה לבית הבראה. נשארנו שם כמה חודשים להתאוששות, ואחריהם נתנו לנו את האפשרות לעלות לפלשתינה או לחזור לטריפולי.
החזרה לטריפולי
בחרנו לחזור לטריפולי – שם היו הבית והמשפחה המורחבת – ובנובמבר 1945 חזרנו והתיישבנו ברובע האיטלקי, בבית גדול, שהיה שייך למשפחה של אמי. המשפחה של אבי הייתה ברובע היהודי, ושם הוא גם חזר לעבוד כחייט. שלושה חודשים אחר כך – עדיין לא הספקנו לפרוק את החפצים שלנו – החלט פרעות ביהודי טריפולי. הזכרון הראשון שלי הוא מהפרעות האלה: אבא שלי היה בעבודה, ברובע היהודי. אמא שלי הייתה לבד בבית איתי ועם אחותי הקטנה כשהתחילו דפיקות בדלת. היא תפסה אותי ביד אחת ואת אחותי בשנייה, עלתה איתנו לגג, ומשם הצליחה לקפוץ לגג של השכנה האיטלקיה ולהתחבא אצלה. היא הצליחה להציל עוד כמה חפצים, ואת היתר הפורעים בזזו. בפרעות האלה נהרג גם הדוד של אמא שלי – הוא היה פרנס הקהילה היהודית, ונוסף על כך היו לו קשרי מסחר טובים עם ערביי המקום. הוא חשב שבזכות הקשרים האלה לא יפגעו בו, וכשפרצו הפרעות, הוא עלה על כרכרה ונכנס לרובע האיטלקי כדי לחלץ ממנו לכודים. אבל למרות שהיה איש מוכר ומכובד, הוא נרצח בפרעות.
"הזכרון הראשון שלי הוא מהפרעות: אמא שלי תפסה אותי ביד אחת ואת אחותי בשנייה, עלתה איתנו לגג, ומשם הצליחה לקפוץ לגג של השכנה האיטלקיה ולהתחבא אצלה"
אחרי הפרעות עברנו לרובע היהודי, שנחשב מוגן יותר, והתגוררנו אצל אמו של אבי. זה היה בית ספרדי קלאסי, שהיה בו פטיו ובו קמין. אני זוכרת שבקמין הזה היו מניחים את סירי החמין של שבת, ובתוכם היו מטמינים בקבוקי קיאנטי ריקים שמילאו בקפה. הגברים שחזרו מבית הכנסת היו מוזגים לעצמם קפה חם, ואז כל המשפחה הייתה מתיישבת לאכול מהחמין. אני זוכרת מהבית הזה גם את אבא שלי – הוא היה איש חברותי, ותמיד היה מוקף באנשים. היו לו ידיים טובות ובפורים הוא הכין לנו רעשנים מעץ.
אחותי השלישית נולדה באפריל 1946, וכמה חודשים אחר כך, בחנוכה של אותה שנה, אבי נפטר. הוא היה איש ספורטיבי ויצא לשחות בים. הוא חלה, שכב קודח במיטה ותוך שלושה ימים הידרדר מצבו והוא נפטר בבית החולים. בעצם, ההורים שלי מעולם לא זכו לחיות כזוג נשוי רגיל – הם הועברו למחנה שבויים זמן קצר אחרי שהתחתנו, וכמה חודשים אחרי שחזרו – החלו הפרעות ואז אבא שלי נפטר. אמא שלי נשברה. היא לבשה בגדי אבלות במשך 3 שנים. היא נותרה לבד, עם 3 בנות קטנות, התגוררה אצל חמותה – אמא של אבי – שמעולם לא סלחה לה על שהוריה התנגדו לחתונה והמשיכה להתנכל לה, ונאלצה למכור את התכשיטים שהחביאה במשך כל המלחמה וצאת לעבוד לראשונה בחייה כדי לפרנס את המשפחה. היא התחילה לעבוד במעון לילדים יהודים של הג'וינט, שם הסכימו שהיא תביא איתה לעבודה את אחותי הקטנה בת השנה. אותנו אסרו עליה להביא, והיא הצליחה לשכנע את הוועד של בית הספר היהודי־איטלקי שיקבלו אותנו לשם.
למדתי לבשל בגיל 9, מהשכנה שלנו. במשך שנים עבדתי בבוקר, למדתי בבית ספר בערב, ובלילות – הייתי מבשלת על הפרימוס בחצר המעברה ומכינה שיעורים לאורו, כדי לא להפריע לאמי שישנה בפנים"
אחרי פרעות נוספות, הפעם ברובע היהודי, עלינו לארץ בשנת 1949, עם גל העלייה שהיה בזמנו. הפלגנו לנמל חיפה באונייה בשם תיאודור הרצל, משם עברנו לשער העלייה לשלושה ימים, עברנו לבית ליד לשלושה חודשים ומשם למחנה ישראל – מעברה לא רחוקה מנתב"ג, שם חיינו כמעט עשר שנים. בארץ הכניסו אותי ישר לכיתה ג', כי למדתי בבית הספר עברית ואיטלקית. אמי עבדה בטיפול בילדים ובמשק בית, ואני גידלתי את האחיות שלי, בזמן שהיא עבדה. למדתי לבשל בגיל 9, מהשכנה שלנו. לא היו לי ספרים ללימודים וכדי להכין את שיעורי הבית, הייתי משתמשת בספרים של הילדים האחרים בזמן שהם היו בהפסקה, או מתחילה לפתור את התרגילים כבר בכיתה. בגיל 12 הלכתי לבד לרווחה וביקשתי מהם שיוציאו אותי מהבית ללמוד במוסד, כי בבית היה לי קשה ואני ולא הספקתי ללמוד. בררתי אילו מוסדות מומלצים וביקשתי להגיע ל"מוסד עלייה" בפתח תקווה, אבל הוא נראה לי מוזנח, אז עברתי ל"ימין אורד" על הכרמל. הייתה לי תקופה נהדרת שם, אבל במוסד לא לימדו אנגלית – ואני ידעתי שצריך לדעת אנגלית, ולכן אחרי חצי שנה חזרתי הביתה. עבדתי בבוקר, למדתי בבית ספר בערב ובלילות – הייתי מבשלת על הפרימוס בחצר המעברה ומכינה שיעורים לאורו, כדי לא להפריע לאמי שישנה בפנים.
על אף הקשיים הניכרים, לא היה חסר אוכל מעולם. האוכל שלנו היה מאוד בריא מבחינת ההרכב התזונתי, ואמא שמרה שהכל יהיה נקי ומסודר בבית. כשאחותי קיבלה דלקת ריאות קשה, ב־1946, אמרו לאמא שלי שהיא חייבת פניצילין, שהייתה תרופה יקרה ונדירה. אימא מכרה זהב ותכשיטים בשביל לקנות פניצילין.
הצלחתי לקבל מלגה לבית ספר לאחיות כשהייתי בת 16 ועבדתי כאחות כל חיי. הייתי אחות אחראית במחלקה אורטופדית בבית חולים, ואחרי שנולדו ארבעת ילדי עברתי לעבוד כאחות בקהילה – בטיפת חלב, בתי ספר, קופת חולים – שם עבדתי גם אחרי גיל הפרישה, עד פרוץ מגפת הקורונה.
הסיפור של לילי נועם תועד במסגרת פרויקט זיכרון במטבח של זיכרון בסלון ו־FOODISH.
"בהיעדר אב ומשפחה מורחבת לחגוג איתה, מה שחיבר אותנו לחגים היה האוכל – כל חג והתבשיל במיוחד שלו. את החריימי הכנו לכל ארוחת שבת וחג, ואני ממשיכה להכין אותו עד היום". למתכון החריימי של לילי נועם