בלה ויכמן לבית גורמן, חמותי, הייתה ניצולת שואה מפולין, עם אובססיה שלא יחסר עוד לעולם אוכל, הייתה ממלאה את המקפיא שלה (ולימים של בנותיה שהלכו ללמוד באוניברסיטה רחוק מהבית) בערימות של שניצלים מוכנים להפשרה, חימום והגשה. שיהיה תמיד משהו לאכול, אתם יודעים.
בשנה ומשהו שחיזרתי אחרי רעייתי, בתיה, קבלתי באהבה ובגבורה "הרעלת שניצלים". אחרי שנישאנו לא רציתי אפילו לשמוע יותר על שניצלים, אבל עם הולדת הילדים, השניצלים חזרו לתפריט המשפחתי ואני העשרתי את "התיבול" הפולני (מלח) עם המורשת הרומנית שלי: חרדל, שום, בירה, שמיר ולימון, והוא נהיה המאכל המועדף ליציאה לבילוי בשבתות עם הילדים. המתכון המשפחתי המפואר כולל שילוב של שניצל בפיתה עם סלט מיונז של אמא בתיה והוא היה ללהיט משפחתי מבוקש ונצחי, שני רק להתגנבות יחידים וחטיפת שניצלים חמים מהמחבת. מסתבר שאנחנו לא לבד. גם האח והאחות של רעייתי מטגנים שינצלים, כל אחד בסגנונו, בוריאציה אחרת. והנה מתחילים להגיע גם נכדים (אצלי בינתיים אחד), ויש לי ניחוש מושכל שזה יהיה ויראלי גם אצלם ?
סיפור זה פותח במסגרת סדנת פוטופודיש 2022 (מיזם משותף של PHOTO IS:RAEL ושל Foodish אגף הקולינריה של אנו – מוזיאון העם היהודי (בהנחייתן המקסימה של אורנה דשת וצביה נודל